זהר.נט חדשות כרמיאל
גיא אנדרייבסקי בן ה-10, מהשחקנים המובילים בקבוצת המכללה לכדורסל שזכתה לאחרונה בליגת NBA ג׳וניור ישראל, מתמודד עם חירשות מלידה ולמרות גילו הצעיר מהווה דוגמה מדהימה לניצחון הרוח. אימו עדי מספרת על ההתמודדות עם הגילוי (״הרגשתי שלקחו לי את התקווה שיש לכל אמא״) והמאבק הבלתי פוסק עם הקשיים בדרך
מאת יאנה מלניקוב
דברים טובים קורים בכדורסל בכרמיאל, אחד מהם הוא ניצחון הקבוצה הכרמיאלית של המכללה לכדורסל תחת הדרכתו של שנהב דהן ובניהולו של גיא כהן באליפות ליגת הג׳וניור הישראלית של ה-NBA. הליגה החדשה הושקה במרץ השנה ע״י קבוצת ה-NBA ומכבי תל אביב בכדורסל שתחת חסותה הרשמית מתקיימים לימודי המכללה לכדורסל בכרמיאל. מעבר לגאווה המקומית ולהישג הקבוצתי המרשים והאישי של מאמני הקבוצה ומנהליה, מדובר ב-13 סיפורי הצלחה אישיים, של כל אחד מהשחקנים הצעירים שהשתתפו בטורניר. כל אחד מהם נבחר בקפידה על ידי המנהל המקצועי מיקי בר-און בשיתוף עם גיא כהן ושנהב דהן. אחד מהשחקנים הבולטים בנבחרת במקצועיותם הוא גיא אנדרייבסקי, בן 10, המתמודד מאז לידתו עם חירשות.
הוריו של גיא הם אלכס (41, נהג סמיטריילר בחברת תעבורה) ועדי (36, מנהלת חשבונות ברשת המתנ״סים בכרמיאל). בני הזוג הכירו בשנת 1998 בעבודה משותפת בטבריה ומאז הם יחד. בשנת 2003, כשנה לאחר חתונתם, הגיעו בכרמיאל והקימו בה את משפחתם. גיא הוא בנם האמצעי. אחיו הבכור עידו בן 13 ואחותו הקטנה נויה בת 6.
אימו עדי מספרת בפתיחות ועוצמה על הקשיים והאתגרים עימם מתמודדים גיא ומשפחתו ועל הניצחונות ורגעי האושר למרות הכל.
עדי: ״כשגיליתי שאני בהריון עם גיא בכיתי. נורא פחדתי ולא הבנתי איך אצליח לחלק את ליבי לשניים. בתור אמא צעירה בת 25 וחסרת ניסיון לא ידעתי איך אפשר לאהוב שניים בבת אחת. עידו, בני הבכור, היה בן שנתיים וחודש, רציתי להיות רק איתו, להעניק רק לו את אהבתי ולא לחלוק אותה עם אף אחד. אחרי הלידה של גיא, לא באמת הצלחתי ליהנות מתינוק קטן ובוכה, בנוסף היו בעיות בהתפתחות ובגדילה וכל הזמן מצאתי את עצמי רצה מרופא לרופא, מאחות לאחות״.
– מתי ואיך גיליתם על החירשות של גיא?
״כשגיא היה תינוק, לכאורה הכל היה תקין (או לפחות כך חשבנו). גיא התחיל ללכת אבל דילג על שלב הזחילה, התחיל למלמל משהו אבל לא הצליח להגיד אפילו ״אמא״ או ״אבא״. גם בדיקת התפתחות הילד בגיל שנה, היתה תקינה. באחד מימי שישי בפארק שעשועים ראיתי אותו בורח, קראתי לו כמה פעמים, גיא לא הגיב ולא הסתובב. פשוט המשיך בריצה שובבה והתרחק לכיוון הכביש. רצתי אחריו ואחרי שתפסתי אותו בחוזקה וסובבתי אותו התחלתי לצעוק עליו… אבל הוא פשוט הסתכל עליי במבט כזה תמים – ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. הבנתי לפי המבט הזה שהוא לא מבין על מה בדיוק הכעס שלי… גיא היה בן שנה וארבעה חודשים. מיותר לספר שספרתי את השעות והדקות עד להתייצבות אצל רופא הילדים ביום ראשון בשעה 8:00. ברגע שנכנסתי לרופא הכרזתי ׳הוא לא שומע!׳ משם הכל התחיל: הריצות, הבדיקות, התורים הארוכים שלא השאירו לנו ברירה אלא לפנות לרפואה הפרטית ולהמתין לא פעם לתוצאות. השלב הראשון היה לבצע בדיקת שמיעה, במכון בו ביצענו את הבדיקה, לא יכולה לחשוף את שמו, נתקלתי באישה קרה וחסרת כל רגש אנושי. כל מילה שהוציאה מהפה לכיווני היתה כמו מוט שמכה בי ללא רחמים, אחת המכות היה המשפט: ׳איזו מן אמא את שלא שמת לב?! הוא לא שומע אפילו את רעש המטוסים!׳. אני נזכרת במילותיה בכל לילה כשגיא עולה למיטה ומבקש את נשיקת הלילה טוב שלי״.
עדי ממשיכה ומספרת: ״באותו היום אני לא זוכרת איך הגעתי לרכב… פשוט בכיתי כמו ילדה קטנה וחשבתי לעצמי שאולי היא צודקת. בדיקת BERA (מספקת מידע בעיקר על תפקוד החלק התחושתי והעצבי של השמיעה) הראשונה עוד השאירה לנו תקווה – בתחתית הדף נרשם: ׳סובל מחירשות בינונית׳, המשמעות של זה הייתה עבורנו שיש תקווה לכך שיימצא פתרון ונקבל את הילד שלנו חזרה. לצערי המצב היה הרבה יותר קשה ולאחר אין ספור בדיקות ובירורים הכותרת היתה ליקוי שמיעה עצבי עמוק. משמעות האבחנה שגיא סובל מירידת שמיעה של 91 דציבל ומעלה כאשר שמיעה תקינה עומדת על סף של 0-15 דציבל״.
– נשמע לא פשוט עבור אמא צעירה. איך מקבלים אבחנה קשה וחד משמעית כזאת?
״כל הזמן ניסיתי להיות עסוקה ולא לחשוב אבל מחשבות מאיימות כמו: ׳האם יתחתן?׳, ׳האם ידבר?׳ ׳האם יצליח?׳, ׳מי תאהב אותו ככה?׳ לא עזבו אותי. הרגשתי שאיבדתי את הילד שלי, פתאום הבנתי שהוא מעולם לא שמע את קולי, בהתבוננות שלי בו פתאום הבנתי שאני כלל לא מכירה אותו, הרגשתי שלקחו לי אותו, לקחו לי את התקווה שיש לכל אמא לגדל ילדים בריאים ולראות אותם מצליחים בחיים״.
– תוכלי להרחיב על הטיפולים הרפואיים שעבר גיא על מנת להתמודד עם החירשות?
״לא היתה ברירה אלא לשלוח את גיא לניתוח השתלת שתל השבלול. שתל שבלול (שתל קוכליארי) הינו אביזר אלקטרוני מתוחכם המאפשר לבעלי ליקוי שמיעה עמוק וחירשים שאינם מפיקים תועלת ממכשירי שמיעה רגילים את היכולת לשמוע. הוא עוקף את תאי השיער הפגועים בשבלול ומעביר גרייה חשמלית ישירות לשארית סיבי עצב השמע. המידע שנקלט בהם מועבר אל המוח לפענוח כתחושת שמיעה. שתל השבלול מוגדר כנס טכנולוגי משום שנכון להיום הינו הטכנולוגיה הרפואית היחידה המאפשרת שיקום של אחד מחמשת החושים״.
״בשנת 2008 משרד הבריאות אישר מימון רק לניתוח באוזן אחת, לא הסכמתי לקבל את זה ולכן פניתי להנהלת קופ״ח מכבי בעזרתה של פרופ׳ מיכל לונץ שהיתה אמורה לנתח את גיא וקיבלנו אישור חריג להשתלת שתי אוזניים. מבחינתנו זה היה הישג בפני עצמו, מרגע הגילוי תחושת האשמה תמיד היתה לצידי ועכשיו אפשר קצת להתנחם, גיא מקבל מתנה – את שתי אוזניו בחזרה! הרופאים לא יכלו להבטיח לנו שהשתל אכן יעזור אבל בשבילנו זו היתה התקווה האחרונה לעזור לו לשמוע אחרים ולהקשיב לנו.
חודש אחרי הניתוח האחרון הגענו לרגע שלו חיכינו מיום הגילוי – חיבור המעבד ויחידת הראש (החלק החיצוני שמורכב על אוזן והראש) לגיא. לא יכולה לתאר לכם את הרגע הזה, התרגשות בלתי ניתנת לשליטה ולתיאור. ראינו שהוא מגיב לשתל, הבכי נעצר והעיניים הפכו לסקרניות, הראש זז ימינה ושמאלה במהירות. הקלינאית הסבירה לנו שהוא שומע ופשוט לא מבין מה זה, שזו תגובה מצוינת. הניתוח הצליח! נאלצתי להתפטר כדי לטפל בגיא אחרי הניתוח, הניתוח היה רק צילינדר והמפתח האמיתי היה להגיע לטיפולים אינטנסיביים של כמה פעמים בשבוע אצל קלינאית תקשורת בבי״ח בני ציון ובגן מיח״א לילידים חירשים בחיפה. אלכס היה המפרנס היחיד במשך 3 שנים״.
– מעבר להיבטים הרפואיים, עם אילו סוגיות חינוכיות-חברתיות התמודדתם כמשפחה?
״ההתפתחות השמיעתית של גיא באמת היתה מהירה והפתיעה את כל אנשי הצוות המטפלים בו וקמה שאלה מה הלאה? איפה אנחנו רואים את גיא? לאיזו מסגרת להעביר אותו או אולי לשלב בחינוך
הרגיל בעיר? בכל בוקר בשעה 6:35 גיא עשה את דרכו לגן בחיפה וכשהתחיל לדבר שאל למה עידו, אחיו הבכור לא נוסע בהסעה? השאלה הזו גרמה לי לעצור ולקבל החלטה שגיא עובר לחינוך הרגיל בעיר בגן חובה ליד הבית, למרות שהאבחונים הראו שהוא עדיין לא מוכן לכך״.
״היו המון קשיים. לצאת לגן שעשועים כבר לא היה כזה כיף עבורו, הילדים היו מתרחקים ממנו או שקוראים לו ״רובוט״. במסיבות של הגן הוא לא ידע את המילים של השירים כי מבחינת היכולת השמיעתית לא יכל ללמוד את השיר כאשר יש רעש ו-35 ילדים מדברים סביבו, לא ניתן ליהנות בים או בבריכה או בכלל מכל פעילות מים, כי אסור להרטיב את המכשירים״.
״בעזרת הצוות במיח״א, עמותה לטיפול ושיקום תינוקות וילדים שאובחנה אצלם לקות בשמיעה ובעזרתה של אישה מיוחדת, הגננת של גיא, שליוותה אותנו בימים ובערבים, עם המון שיחות והסברים ועם משפט אחד שלקחתי איתי לחיים: ׳הילד הזה מיוחד, אתם צריכים להודות לאלוהים שבחר דווקא בכם לגדל אותו׳, קיבלתי את הכוחות ללמד את גיא לא להתבייש, לא להסתיר, לא לפחד להגיד את המשפט ״לא שמעתי טוב״ ולבקש לחזור על הנאמר מכל מי שנמצא מולו, לספר את הסיפור ולחשוף את הילדים ואת החברים כדי שיכירו ויקבלו אותו כפי שהוא״.
״כך מצאתי אותו בכיתה א׳ יומיים אחרי תחילת שנת הלימודים, עומד באמצע הכיתה מוקף בילדים ופשוט מסביר ומראה להם את המכשירים. המראה הזה היה תשובה לכל אותן השאלות שלא נתנו לי מנוחה כשרק גילינו שגיא לא שומע. באותו רגע הבנתי שיש כאן ילד באמת מיוחד ושזכיתי לגדל אותו אני ולא מישהי אחרת״.
– גיא כבר בן 10, תספרי לנו על גיא בהווה וההתמודדות שלו עם מצבו.
״גיא לומד בבי״ס הרעות בכרמיאל ומסיים כיתה ד׳, משמש כדובר ודוגמא אישית בקבוצת ילדי לקויי שמיעה שמתקיימת בבית הספר אחת לשבוע לילדי כרמיאל והמשגב. השנה הכין מצגת לילדי הכיתה במסגרת הנושא ׳קבלו את השונה׳ בה הציג את סיפורו האישי מגיל הינקות עד היום. גיא תלמיד מצטיין ומשמש דוגמא אישית בכיתה מבחינה חברתית ומבחינת הישגים בית ספריים. בן מדהים ואח למופת לעידו ולנויה. אוהב מאוד רכיבת אופניים ויוצא למסלולים אתגריים של 15-25 ק״מ, כמו כן משחק בבי״ס לכדורסל ומשתלב מצוין באימונים. אפילו השתתף בנבחרת NBA junior בה הילדים מכרמיאל זכו בגביע האליפות במסגרת פרוייקט מיוחד בחסות מכבי ת״א״.
״זה כל כך ברור שבזכות התמיכה ואמונה בו מהצוות החינוכי, מהמורות ׳שמע׳ המדהימות, בזכות הדרכה נכונה לנו כהורים, בזכות גיא כהן שלא רק מאמן כדורסל אלא קצת יותר, המשפטים כמו: ׳למה יצאתי ככה?׳, ׳למה אומרים לי שאני נכה?׳, ׳למה זה קרה דווקא לי?׳ נאמרים פחות ופחות״.
״גיא מתמודד בצורה מאוד בוגרת עם כל הקשיים, קשיים איתם אנחנו מתמודדים בערב, כשאין אף אחד מסביב, כשהוא מניח את ראשו על הברכיים של אמא ומשתף כמה קשה לו עם הרעש בכיתה, או בשיעורי מוזיקה, או בהצגות בהיכל התרבות, או כשהוא רוצה ללכת עם חברים לבריכה והם לא יוכלו לשמוע אותו״.
״בלילה המכשירים נכנסים לקופסת ייבוש מיוחדת לספיגת הלחות ואנחנו מקבלים את הילד שלנו ללא אותו השריון האבירי שהופך אותו לגיבור מבחינתנו, שפת הסימנים הופכת להיות המלכה השולטת. ליבי נקרע אבל אני תמיד מוצאת את המילים הנכונות שיצבעו לו את החיים. לפעמים הוא שואל אותי: ׳אמא מה את רוצה שאני אהיה כשאגדל?׳ – ואני עונה לו ׳תהיה בן אדם׳ ״.
– יש מסר שחשוב לך להעביר דרך הכתבה?
״קודם כל לגיא שלי חשוב לי להגיד: גיא ילד מתוק שלי, אני רוצה שכשתראה את הכתבה הזו זכור שאני ואבא מאוד מאוד אוהבים אותך, גאים בך על מי שאתה ובכל הישגיך. אנחנו מודים לאלוהים על כך שבחר בנו להיות הוריך וגאים בזה! תמשיך להיות איתן ואנחנו נהיה כאן לחבק ולחזק אותך.
כמו כן לכל ההורים חשוב לי להגיד שגיא הביא עימו המון שינויים חיוביים לתוך החיים שלנו. למדנו להיות פתוחים לסביבה, לקבל את השונה ולא לראות בו את השוני. בעיניי מאוד חשוב לא לפחד לשתף, אני בחרתי לשתף ולספר את סיפורו של גיא כי אולי אי שם יש הורים שמתביישים לצאת לגן שעשועים עם ילד שנראה כמו ׳רובוט׳ ומורידים לו את המכשיר מהאוזן בכל מיני סיטואציות חברתיות. להורים האלו חשוב לי להגיד – הייתי שם וזה בכלל לא כיף! הוא לא שומע אתכם, לא מבין, תעזרו לו! אל תקחו לו את הכלי היחיד שיכול להעצים אותו ולעזור להיות חלק מאיתנו… אל תנתקו אותו! אני יודעת שליקוי שמיעה הוא רק טיפה בים ולצערי יש עוד המון ליקויים מהם סובלים ילדים, אבל תפקידנו כהורים לילדים מיוחדים לא לראות אותם כשונים כי הם ילדים רגילים, כמו כל הילדים בעולם הזה זקוקים לחום ואהבה, למילה טובה והכי חשוב זקוקים להזדמנות שאם ניתן להם אותה כולנו נרוויח״.
