זהר.נט חדשות כרמיאל
הם נפגשים אחת לשבועיים-שלושה. הם לא באמת ביחד, זה מין רומן דפוק כזה.
אפרת (שם בדוי) אוהבת אותו אהבה לא ברורה ותומר (גם שם בדוי) מפחד מאהבה בכלל ומנשים בפרט. יש לו איזה סיפור מטורף על נשים…
היא מתקשרת אלי במוצ”ש ומספרת לי: “הוא חיכה על המדרגות כמו חתול עזוב, כמו ילד עם חבילת במבה. זה הצחיק אותי, לא היה לי כוח לצחוק, כאב הראש חרפן אותי. נכנסנו לדירה שלי. חיבוק. הוא מלמל שהשמלה השחורה שלבשתי מוצאת חן בעיניו. הוא מזג לו וויסקי ואני מים. שאל מה איתי, כאילו פיצוי על שיחת הפון האחרונה מלפני שבוע, שאני כל כך התנגדתי לו ואפילו לא נשאלתי לשלומי מתוך נימוס”.
אני שואלת, אפרת מה יהיה, מתי הסיפור הזה יגמר? את כבר חצי שנה שם בערך? אני מפחדת שתפלי שוב.
היא עונה “לא יודעת, עשה לי טוב לראותו. אמרתי לו הרבה ממה שמרגיש לי. שאני לא מוכנה למבחנים, סיימתי את בית ספר ואני גם לא הולכת לתקן את המרור שנשים לפניי עשו לו, זה לא התפקיד שלי. שינסה לראות מה עומד מולו. אני בלי משחקים, הכי פשוטה ואמיתית, בלי צביעות. מה שיש לי אני אומרת. אני לא אקלל אותו, לא אזרוק עליו דברים, אני פשוט אדבר איתו כשמשהו יציק לי. נכון, הוא צודק, אהבה זה לא לכל החיים. הייתי שם וחתכתי כי הבנתי שאני לא יכולה להיות עם משהו שסוגר אותי וגורם לנפש שלי להרגיש בית קברות”.
אני לא מבינה ושואלת את אפרת, מה בית קברות… אפרת עונה: “לא רוצה יותר גבר שיגרום לי לבית קברות לנפש”.
אני אומרת, אפרת זה משפט חזק ומאוד קשה. אפרת עונה: “היה לי הכל, גם חומרי וגם אהבה, אבל היא אבדה בתוך כל הכעסים ועם הכעסים המחוייבות גם הלכה לאיבוד. כשאני עם תומר אני מרגישה שונה, אני יודעת שהוא לא הכי נכון לי אבל, יש אבל…” פתאום שקט. אפרת נושמת קצת כבד ואני לא שואלת בטלפון אם היא בוכה כי אני יודעת שכן.
ואז היא ממשיכה: “איך מכל הבחורים בעולם אני נתפסת עליו, מה דפוק אצלי”. אני עונה לה – כלום לא דפוק, את נשמה טובה, זה הכל. אפרת ממשיכה לספר: “הוא יכול לבוא אחת לשבועים-שלושה, להעיר לי על חולצה חשופה, על למה יש לי עוד ציור על הגוף, כשהכרתי אותך קיבלתי אותך כמו שאת, למה עוד קעקוע אחד. אני לא מרשה… אבל הוא לא מוכן להתחייב, אז אני אומרת לו – כשתיקח אותי לאמא שלך, לחברים שלך, אז אולי אני יקשיב לעניין הלבוש והציורים על הגוף”. ואז אפרת קופצת לזה שמטריף אותה, איך שהוא נוגע בה, מכיר כל חלק בגוף שלה, מכור לריח שלה. היא משתנקת: תמיד כשהוא בא אנחנו כמו שני…”
אפרת מספרת… “משגע אותי איך שהוא נוגע בי מכיר כל חלק בגוף שלי, לא משנה לי בכלל היכן הוא נוגע, אפילו בבטן שלי שאני הכי לא אוהבת הוא נוגע, גורם לי לאיבוד חושים”.
אני עוצרת את אפרת לרגע – אפרת, אני יכולה שאלה? היא משיבה “ברור”. את יודעת כשאת מדברת עליו, אני מרגישה שדיברת כבר בעבר בשיחות שלנו על גבר אחר. אני לא מסיימת את השאלה ואפרת אומרת “כשאת מעלה את זה אני נזכרת בעמיחי”. שנינו שותקות. עמיחי, כמה דמעות היה עליו. הוא אפילו לא ידע. נראה שעד היום הוא לא ממש יודע ורק מדי פעם שהוא בא לבקר בעיר, מודיע שהוא פה, אפרת שומעת ממנו ואז אפרת אומרת, “תומר יותר חריף מעמיחי. במיטה ובכלל בהתנהגות שלו, אבל את יודעת מה, שני הגברים ששבו את לבי גם שברו אותו ועדיין אני חוזרת אליהם כמו ילד שרץ לאמא אחרי שנפל, או כמו תינוק שצריך חלב אם”.
אפרת מתחמקת מלהמשיך לדבר על זה וחוזרת לספר על תומר שלה. “אני אוהבת איך שתומר נושך אותי, סורט אותי, לוחץ לי חזק על המותניים, מושך לי בשיער, נושק לי בצוואר ומספר לי באוזן כמה אני מטריפה אותו כשאני גונחת. אני אוהבת שעם כל הפחדים שלו מנשים ובכלל, הוא מספיק גבר להגיד לי שהוא מפחד ממני. את יודעת”, היא אומרת לי, “לאף גבר לא היה אומץ להגיד לי בפנים בזמן שהוא איתי או אפילו נפרד ממני למה הוא לא נשאר איתי. רובם אמרו איזו שטות ואחר כך כשיצא להיפגש באיזה מועדון או בר, או במפגש אצל חברים משותפים, הם אמרו שאני הפספוס שלהם, שהם טפשים שנתנו לפחד שלהם ממני להשתלט עליהם”.
ואני שואלת מה הפחד שלהם ממך? אפרת משיבה: “אני בעלת ביטחון עצמי, לא צבועה, אומרת בפנים מה שיש לי, חלק ממני חי קצת בהסתכלות על החיים כמו גבר, לא דופקת חשבון. אני מחזיקה דירה וחייה בקושי כלכלי – אבל תמיד חיה בכיף, לא מרחמת על מה שאין לי, אלא שמחה על מה שיש”. ואז אפרת יורה את השאלה המתבקשת: “אם אני כל כך מיוחדת, רגישה, נאה, יפה, חכמה, אחת כזו שאפשר לדבר איתה על הכל מהכל בלי גבולות, שתמיד מקשיבה מחבקת והסקס כל כך מדהים איתה, איך זה שאני לבד?מה דפוק בי?” הקול שלה נחנק “מה לא בסדר?”.
ואני מבינה שזה השלב בו אני צריכה להניע את האוטו ולנחות אצלה לחבק אותה, לנשק אותה, זה כבר לא משנה שאני אגיד כמה היא הדבר הכי מיוחד שפגשתי, הדבר הכי נדיר שנכנס לי לחיים, שאין לי עוד חברה כמותה… אני מגיעה אליה מחבקת, מלטפת ושותקת איתה ביחד.
הסיפור מוקדש באהבה אין סופית לחברתי אילס שתמיד מחבקת מחזקת ולא עוזבת לי את היד…
שבת מבורכת, שבת של אהבה! שלכם, אורלי
