Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => עצרתי את הנשימה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => עצרתי את הנשימה, עצרתי את החיים
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 82
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1779
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 346
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => עצרתי את הנשימה, עצרתי את החיים
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => עצרתי את הנשימה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

עצרתי את הנשימה, עצרתי את החיים

17/09/14 Uncategorized 346 צפיות

שתפו

הישרדות.  פתאום, משום מקום, לפחות לא ממקום שנראה בעינינו קודם, נופלת עלינו  בבום אחד פצצה. לקפוא במקום, לברוח, להתקיף – הן כולן  תגובות לרגע המאיים הזה.  והן לגיטימיות ומבורכות וכל אחד ואחת בוחר/ת את הדרך שלה/ו  להגיב.  הבעיה מתחילה, כאשר לאחר אותו הרגע, אנחנו ממשיכים לחיות כאילו והאיום הזה עדיין כאן, עוצרים את הנשימה, עוצרים את החיים.

זה מה שקרה לי כשנפלה הפצצה שהשמידה לי את האהבה הגדולה שלי.  קפאתי.  לא יכולתי עוד לנוע.  לא יכולתי להגיב.  לא יכולתי להביע את מה שבפנים, את הפגיעה בדבר הכי יקר לי בעולם – האהבה.  כל-כך אהבתי את שתי הגומות הקטנות שהיו נוצרות ברגע שהוא חייך, את האיכפתיות שלו לכל מה שקורה מסביבו, את האהבה שלו לילדים, את יכולת הגישור שלו, את השקט שבו.  אותו.  וכל זה בשיחת טלפון אחת התרסק לי מול העיניים.  קפאתי.  לא יכולתי לזוז.  לקח לי הרבה זמן להחליט.  בינתיים נחנקתי כל פעם כשהוא נכנס הביתה, מכל מילה שהוא אמר, מכל מגע, מכל תחושה שניסתה לעלות, עד שיום אחד כשנסענו לטייל  וחשבתי ששמעתי  נחששששש.  כל-כך נפחדתי ממנו שכולי רעדתי. עיקמתי את הרגל לצד ימין, לצד שמאל, אחורה ונפלתי. ומי שהוציא אותי והסיע אותי לבית-החולים, היה שומר היערות.

שברתי את הקרסול, פגעתי בתנועה שבי ומי שעזר לי כשחזרתי מבית-החולים, לא היה הוא, אלא הילדים שלנו.  זה הרגע שהחלטתי – לא עוד!  סגרתי ונעלתי את הקופסא שנקראה סאלח, את המפתחות זרקתי  לפח ואת האהבה שבי השקעתי כולה בילדים שלי.  לא הסכמתי להביט עוד על שום גבר, כי אם זה מה שקרה לי עם האדם שכל-כך אהבתי, מה יהיה עם מי שאני הרבה פחות אוהב? החלפתי מהר מאוד אהבה באהבה, מבלי לעכל את מה ששם קרה.

הייתי מאוד גאה בי, בהחלטה שלי. ראיתי נשים אחרות, שכמוני נפגעו, אבל הן ברחו.  חיפשו להן מחליף, מישהו אחר  ומהר.  מישהו שידאג להן, מישהו שיתן משמעות לחייהן.  גם אני וגם הן מעצמנו. ברחנו.  לא יכולנו להתמודד עם הכאב שבלב. אני העדפתי להתמודד עם המקום שהכרתי: היכולת לשרוד במצבים קשים.  את זה למדתי מאמא. את זה למדתי מאבא שכל אחד מהם עבר את השואה הפרטית שלו ושרד אותה. ורק כשהילדים החלו אט אט לצאת מהבית, התחלתי גם אני לצאת מהבית שלי, מהמקום הכי מוגן,  אל המסע שלי אחר האהבה שבי, אחר המשמעות שאני.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זהר הצפון פרסום בע"מ טל:04-9587111 04-9905344 04-9981444 רחוב הגליל 2 ת.ד 473 כרמיאל 21614
© כל הזכויות שמורות 2024