Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1450871269:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 11977
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_metaseo_metatitle] => Array
        (
            [0] => פעם היה לי קל יותר
        )

    [_metaseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => גרושה בסטייל / אורלי דרור
        )

    [_metaseo_metaopengraph-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 547
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/12/מביטה-מראה-1023.jpg
        )

    [essb_pc_facebook] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)
צילום אילוסטרציה

פעם היה לי קל יותר

שתפו

פעם היה לי יותר קל לכתוב על אהבה.

פעה היה לי יותר קל לכתוב על שמחה.

פעם היה לי יותר קל לכתוב על אושר.

פעם היה לי יותר קל לכתוב על אכזבה.

פעם היה לי יותר קל לכתוב על עצב.

פעם היה לי יותר קל לכתוב…

הילדים העזובים, הילדים האלה שתמיד ילכו עם העצב והפחד. אפילו שהחיוך מרוח להם על הפנים. הכאב הזה שהוא כמו יד, רגל, העין שבשביל שהוא ילך צריך לעקור אותו. צריך לכתוב אותו ולשרוף. צריך לצייר אותו בצבעים קרים ומפחידים. לצעוק עליו. לקלל אותו. לישאול אותו למה? אפשר גם לצחוק איתו, לחבק אותו, לאהוב אותו, לרקוד איתו, להתרגל עליו, לחיות איתו, לקבל אותו .

הוא לא באמת נחמד. הוא יוכל לבוא בלילה להיכנס למיטה, לרצות לישון איתי, הוא גם יכול לעשות כואב בגוף, כאילו מרביצים לך. כשהוא בא הוא יוכל לגרום לך לחשוב שלך לא מגיע  כלום. ואתה בכלל לא אדם טוב. ואז קשה לך לנשום, ויש לך לחץ בחזה, ודקירות. והוא כבר שנים לא פה, הכאב הזה, הוא לא מרביץ, אונס, כועס, מאשים, מקלל, משפיל, מאיים. אבל הוא פה, הוא לא הולך. הוא כמו תאום סיאמי. הולך איתך לכל מקום. ועם כל הרוע שלו הוא הופך אותך לאדם הכי רגיש, הכי יפה, הכי גדול מהחיים.

ואתה לא רואה, אתה לא רואה כמה אתה מיוחד, איזה בן/ת אתה, איזה חבר/ה,  איזה אחו/ת, איזה בן/ת זוג אמיתי ומיוחד את/ה וכולם מסביבי אומרים לך שעקרת אותו. והוא לא שם. ואתה לא מאמין או מפחד להאמין. ואתה קם בוקר אחד, והוא באמת מת. אתה כבר לא צריך להגיד סתם. ואתה קובר אותו. אתה בוכה אותו. אתה כותב עליו. אתה מבין שלא משנה מה הכאב הזה עשה לך, הוא באמת הפך אותך לאדם הכי רגיש, הכי נותן, הכי אוהב, הכי עוטף, הכי טוב הכי מצחיק, הכי אופטימי .

שבת שלום ומבורך.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *