היי אהובים. מתי בפעם האחרונה אמרתם לאמא, אבא, אח, אחות, חבר, חברה, חברים, “אני אוהב אותך, אתה חסר לי, אני מתגעגע?” או סתם חיבוק, מילה טובה, חיוך, ליטוף, נשיקה…
אני כותבת את הטור ביום ראשון בערב, אחרי ששמעתי את החדשות הנוראיות על חיילי גולני שנהרגו בעזה. זהו נשברתי ביום הזה של הלחימה, שמחזיר אותי 13 שנה בערך אחורה. הטלפון צילצל, “אורלי תשבי… את יושבת? אני רוצה לספר לך משהו…” נו טוב אני יושבת. “מתן ז”ל נהרג…“ אני: זה לא מצחיק. “אני לא צוחקת” מוסרים לי מהצד השני של הקו. “הטנק שלו עלה על מטען, הוא והצוות הרוגים. תגיעי לבית הספר”. אחי הגדול מסיע אותי, הוא וחבר שלו יושבים באוטו, השקט חונק את הגרון ואני לא מצליחה לבכות. אני שואלת את השאלה הנוראה הזו, למה דווקא הוא, יש לו עוד כל כך הרבה דברים לעשות, יש לי עוד כל כך הרבה לומר לו, לתת לו כל מה שהוא רצה ממני. לא יכולתי להבין, איך ממשיכים מפה את החיים. מתני אתה מת לי בעזה…
והנה היום, 13 שנה אחרי, אתה מקבל לצוות שלך שם למעלה, 13 לוחמים חדשים מגולני. תעשה להם סיור, תחבק אותם כמו שרק אתה יודע, ספר להם איך זה להישאר בן עשרים ושזה תמיד יישאר הגיל הסופי שלכם, ספר להם על המשפחה והחברים הנדירים שלך, ספר להם עליי שאני ממשיכה לדבר ולהתייעץ איתך כל הזמן הזה, אפילו שאתה כבר לא עונה לי. ספר להם על הגעגועים, ואז תספר להם את האמת: “אתם כבר מתים”…
אני רוצה להיגד לך תודה שאהבת אותי כמו שאני, תודה שהיית מאוהב בי בלי גבולות, תודה שתמיד ידעת להגיד לי בפנים גם אם זה היה הכי קשה בעולם, גם אם הייתי צריכה ללמוד איך להיפרד. אפילו שזה נראה כואב. תודה שהיית חבר שלי, תודה על נשיקות חמות, על ליטופים, על חיבוקים, זה שאמרת לי “אני אוהב אותך”, “את הכל בשבילי”… סליחה שלא הספקתי לעשות איתך אהבה, תודה על אהבה שאתה עושה איתי בחלומות, כך אני יודעת שאתה לא כועס עלי. תודה שזכיתי להכיר אותך, שהיית חלק מחיי.
ואתם קוראים אהובים שלי, זוכרים את הפתיח הכואב שלי, תאהבו, תספרו, תעשו, כי אנחנו והאהובים שלנו חיים כולנו על זמן שאול. אולי הם לא יהיו פה מחר, אל תיקחו כלום בחיים כמובן מאליו.
אוהבת ומשתתפת בצערם של המשפחות השכולות והגודל מכולם – אנא שמור עליהם שם למעלה ופה למטה…
חפשו אותי בפייסבוק, “הגרושה בסטייל אורלי שונטל”