בית / Fun / פרשת השבוע - הרב יעקב ידיד / פרשת אחרי מות – קדושים: היכן מוצאים קדושה?
חדשות כרמיאל

פרשת אחרי מות – קדושים: היכן מוצאים קדושה?

א. החיפוש המתמשך

מאד פופולארי היום לחפש מקורות רוחניים. יש המרחיקים לארצות המזרח כדי לחפש קורטוב של קדושה והתעלות רוחנית, יש הנשארים כאן ומתחברים לכל מיני תפיסות עולם טבעיות, יש הנודדים לטיולים ליליים קסומים, בעיקר צעירים המחפשים משמעות עמוקה יותר לשגרת החיים. רבים מחפשים, ורבים מתאכזבים. כי גם אם היה לך רגעי התעלות, הם זמניים וחולפים מהר. טבעם של הלילות הקסומים להיגמר עם קרני האור, והחוזרים מהנסיעות להודו צריכים לחזור לחיי מעשה ושגרה כאן, אצלינו בארץ. קשה מאד להישאר באותה אווירת רוח ליותר מזמן קצר ומסוים. אבל התביעה והחיפוש אחר משהו רוחני משמעותי לא מרפים מאיתנו, טבע האדם  לחפש את עולמו הפנימי והנפשי, והוא לא מרפה מכך. האדם לא מתאים להסתפקות בחיי גוף, והנאות משינה אכילה או טיול מרתק. האדם באשר הוא מבקש משהו מעבר לכך, משהו השייך לנשמה, לעולם הרוח הפנימי. ספר ויקרא העוסק כולו בסוגיות הטהרה והקדושה, מגיע לשיא בציווי הפותח את הפרשה השניה שנקרא בע"ה השבת: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". מהי משמעות הביטוי קדושים תהיו? כיצד נהיה קדושים? מהי הקדושה הרצויה בעיני ה'? השאלה מחריפה כשאנו מתבוננים בהשוואה שעושה הכתוב: קדושים תהיו כי קדוש אני, כלומר תהיו קדושים כמוני. האם ניתן בכלל להשוות בין קדושת האלוקים הנצחי, ובין קדושת האדם?

ב. מה צריך לעשות כדי להיות קדוש?

אם נרצה להעמיק ולהתבונן בפרשתנו, נמצא שהפסוק "קדושים תהיו" הוא הכותרת לפרשה כולה שהיא עמוסה  במצוות רבות. כלומר, כדי להגיע לאותה קדושה מקווה יש צורך במעשים ובפעולות המביאות את האדם למציאות קבועה של קודש בחייו. הפעולות הנדרשות לאדם כדי להיחשף אל הקודש הם בחלקן הגדול מצוות בעלי אופי חברתי, מצוות הקשורות בחסד: לקט שכחה ופאה מתבואת הארץ הניתנת לעניים, "לא תעשוק את רעך ולא תגזול", "לא תלך רכיל בעמך", "לפני עיוור לא תיתן מכשול", לא להלין פעולת שכיר, "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך" ועוד ועוד מצוות הקשורות בעוול שעלול  אדם לעשות לגרים, ולחלושי החברה. מצוות רבות אלו ונוספות המוזכרות בפרשה, קובעת התורה, שהם הביטוי המעשי היומיומי להופעת הקדושה בחיי האדם באופן קבוע. אבל המחפש קדושה לא יהיה מרוצה מתשובה זו, האם קדושה איננה התבודדות והתעלות אישית ומרוממת לפסגות רוחניות מבוקשות? האם העיסוק בחסד חברתי הוא לא מביא לרדידות ושטחיות בבקשת ההתעלות לקדושה? מה היחס בין המצוות שהזכרנו כאן ובין המושג קדושה כפי שהתורה מבארת אותו כאן?

ג. קדושה היא פרישות

רש"י בשם חז"ל מבאר כאן את המילה קדושה כפרישות. כדי להבין את המושג פרישות צריך להקדים: חיי האדם בנויים באופן טבעי משני חלקים, צרכים גופניים כאוכל שתיה שינה מנוחה ועוד. וצרכים נפשיים, כתרבות וחברה, תביעה לצדק למוסר, מצפון ונשמה. שתי הנטיות הללו נמצאות באדם באופן אקטיבי, הגוף תובע את שלו: ואדם רעב מוכרח לאכול, ומי שלא הולך לשירותים בזמן יחוש כאבי בטן, והגוף לא יוותר עד שימלא האדם את צרכיו. וגם הנפש, כשהיא מרגישה מוזנחת: יחוש האדם עצבות, בדידות, מרירות,  דיכאון פנימי ועוד, ועד שהנפש לא תמלא חסרונה הרגשתו לא תשתפר. שני הצרכים התובעניים הללו בכל אדם הם ברואים בנו באופן טבעי.

לעיתים ישנה סתירה בין שתי הנטיות הללו, לדוגמא: כשהשעון המעורר מרעיש בבוקר, ואני עייף והגוף דורש להמשיך ולישון, אך מוסר העבודה שלי והנאמנות למעביד שהבטחתי לו להגיע בזמן, ואני מחליט לקום, כאן התגברה הנפש על הגוף. ואם אני אמשיך לישון למרות מה שהבטחתי לעצמי ולאחרים, אז הגוף ינצח. המאבקים הללו הם יומיומיים, והנטיות בתוכנו לכאן ולכאן הם לא קלות להכרעה ולפיתרון. אנו שואפים להגביר את כוחה של הנפש, לתת לשכל מקום רב יותר בהחלטותינו על אופי חיינו, ועל צורת התנהלותם. לעיתים כשאדם מחליט לשנות את פני המאבק הפנימי וליטות לטובת הנפש הוא פורש מהמותרות הגופניות, משקיע פחות באסטטיקה של האוכל, ובחידוש האחרון של המחשב, ופונה יותר אל עולמו הרוחני. קדוש הוא המתייחד עם המשימה האחת של חייו. כמו שאומרים על איש ציבור, "כל חייו היו קודש לחברה" – כל כולו נתון רק לאותה משימה ייחודית. אדם קדוש הוא איש שכל כולו נתון לעבודת אלוקים, מסור לדבר ה', וממלא את חייו ומשימותיו באמונה.

ד. לצאת מעצמנו

העיסוק של אדם בעצמו, ההתמקדות בפרטיותו, והחיים לפי הערך העצמי בלבד, הם תולדת הגוף. בכל מה שקשור לנפש ניתן לשתף גם את האחר, אבל הגוף הוא תובעני בעיקר לעצמו. ניקח לדוגמא את בעלי החיים, הם אנוכיים מאד, כל חיה רוצה את האוכל רק לעצמה, אפילו לחבריה הטובים היא לא תיתן כלום כשהיא צריכה לאכול. כמעט ולא תמצא קומונה או שיתוף האחר באוכל שלי או במקום שלי. מפני שאצל בעלי החיים יש רק גוף, אין שם נפש או מצפון, וממילא אין יכולת לשתף או לחבר מישהו לעצמי. האדם בעל המצפון הוא מסוגל להתחלק באוכל, במקום, מפני שהוא בעל נפש. התורה מדריכה אותנו בפרשיות הללו, לחיים של קדושה. היכולת לחיות כך בקביעות, מתחילה מיציאת האדם מאנוכיותו ופרטיותו, לטובת חבריו. אם האדם מצליח להתגבר על רגש הנקמה, אם הוא לא ידבר רע על חברו, אם הוא יהיה נאמן כלפי השכיר או כלפי הגר, אז הוא קרוב אל הקדושה, הוא קרוב לחיים שיש בהם יותר נפש ופחות גוף. מצוות שבין אדם לחברו תופסות מקום חשוב מאד בתורה, ואפילו ביום הכיפורים (שהוא הנושא של הפרשה הראשונה אותה נקרא בע"ה השבת) שהוא יום מחילה וסליחה, אין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. היכולת לחיות מתוך מבט על השני צרכיו ובעיותיו, מקרב את האדם אל המצוה המיוחדת של :"קדושים תהיו".

ה. מי אני ומי חברי?

ננסה להעמיק יותר: בישראל העבודה של בן אדם לחברו שונה במהותה מעבודה זו באומות אחרות: בישראל המשותף ביננו אינו רק המיקום הגיאוגרפי, או הרקע ההיסטורי והמשפחתי המשותף. חז"ל אומרים על ישראל:"נשמה אחת וגופות מוחלקים". כלומר: אמנם לכל אחד שם, ומשפחה, ומקצוע ובית. אבל זה רק מבחוץ בעולם של גוף. אבל בעולם הנפש אנו באים ממקום מאוחד הרבה יותר. הנשמה הישראלית אחת היא. בעיניים גופניות איננו יכולים להבחין את אחדותנו, אך בעיניים נשמתיות אנו אחדותיים לחלוטין. העיסוק בבן אדם לחברו הוא עבודת נשמה ולא עבודת גוף. טובת חברי ורווחתו היא הדאגה הפנימית שלי, התפילה על עם ישראל, והתפילה על חולינו הם עבודה רוחנית ונפשית גדולה. במקום לחפש את הקדושה הזמנית והחולפת בשדות זרים, נחפש משהו עמוק ופנימי, קבוע ויציב בתוך עולם הקודש של התורה. במצוות שבן אדם לחברו ובמצוות שבן אדם למקום נמצא מזור לתביעות הפנימיות והצודקות של נפשנו.

שתפו

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

בס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link
//set menu items with childrens to be clickable