פרשת במדבר: קומה חדשה בחג השבועות

שתפו

א. שינוי תהליך מבפנים

חבר כרמיאלי, תושב השכונה המערבית ערך מסיבה לחבריו הקרובים כשקיבל קידום בתפקידו בעסק בו הוא עובד. הגיעו חברים קרובים ובני משפחה להשתתף איתו בשמחתו, מדובר בשמחה צנועה לא הרבה מאד אנשים, ובכל זאת סלון ביתו היה מלא מפה לפה. כשקיבל את רשות הדיבור הוא הודה לכולם, והודה לבעלי העסק על האמון שהם נותנים בו. לאחר מחיאות הכפיים והרמת כוס לחיים, התחילו לדבר, אנשים ניסו להבין , לדבר בפרוטרוט מהי משמעות קידומו. בוודאי יש לכך משמעות כלכלית, משכורת גבוהה יותר, והוסיף השני: גם תנאים משופרים רכב ופלאפון, השלישי זכר שמדובר גם בנסיעות לחוץ לארץ ובהתערות בעסקים דומים בעולם. כששאלו את בעל הבית האם זו המשמעות, הוא דחה אותם, אתם לא מבינים: מדובר עבודה מסוג אחר, "ראש גדול", זו לא המשכורת שעולה, כמו האחריות שמשתנה, וראיית המכלול. אני שמח כי אני מסוגל עכשיו לעבוד ממקום גבוה יותר, בראיה כוללת יותר, לעבוד בגדול, ולהיות בחברת אנשים שעוסקים בדברים האמיתיים והגדולים. כשהוא דיבר השתרר שקט, פתאם התברר שהמשכורת והרכב והפלאפון והנסיעות לחו"ל אינם העיקר, הם המתנות הצדדיות, העיקר הוא עליית המדרגה האמיתית של האדם, היא שווה הרבה יותר מתוספות חיצוניות.

ב. חג מתן תורה

ערב חג השבועות, עיקרו של החג הזה הוא היותו יום מתן תורה, היום בו קיבלנו על עצמינו את ההוראה האלוקית לעולם בכלל, ולישראל בפרט. צריך להבין את גודל היום הזה, עד כמה השתנינו מאז אותו יום מתן תורה, מה קרה לנו, מה קרה לעולם בעקבותינו. העומד מבחוץ מניח שהתורה היא ספר החוקים והמצוות, האסור והמותר אותו צריך אדם מישראל לקיים. למרות שהבנה זו נכונה במקצת, היא לוקה בחסר בעצם. לא הוראות תפעול קיבלנו, לא משימות לביצוע, כשקיבלנו תורה קיבלנו חים, קיבלנו משמעות ערכית לכל אורח חיינו. עברנו ממשמעות זמנית למשמעות נצחית, מכאן ואילך יש לנו חיבור קרוב עם דבר ה', מכאן ואילך יש לנו דרך וכיוון לחוות בכל רגע מציאות חיים ערכית ועליונה, יציאה מחיים שהחומר שולט בהם, לחיי נשמה ורוח. רב יוסף שהיה מגדולי אמוראי בבל שחי בתקופת התלמוד הבבלי, התבטא ואמר: "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסי איכא בשוקא" ופירושו אם לא היום הזה (יום חג השבועות) היה גורם, כמה יוסי יש בשוק… היום הזה יוצר שינוי פנימי ועמוק, מברר שיש חיים עמוקים וגדולים יוצר, ויש הדרכה איך לחיות אותם, ויש מציאות של נצח, ויש מעבר לחוש.

ג. ישראל רוצה לישון

במדרש  פרקי דרבי אליעזר (פרק מ"א) מספרים חז"ל על מבוכה מסוימת הקשורה ביום מתן תורה: "רבי חכינאי אומר: בחודש השלישי היום כפול כלילה, וישנו ישראל עד שתי שעות ביום ששנת יום בעצרת ערבה והלילה קצר, ויצא משה למחנה והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם: עמדו משנתכם כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה, כדי ליתן להם את התורה…" ביום מתן תורה, שכולם כה ציפו לו הנה מתעכבת הכלה מלצאת, ישראל לא קמים בבוקר למרות שחיכו כל כך ליום המעמד הזה?  האם העייפות של ההליכה במדבר לא עמדה להם?

מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, שישראל מבינים את גודל המעמד, שמבינים מהי משמעות יום מתן תורה, מפחדים לאבד אותו בטעותם.עם ישראל חושש שאיננו ראוי למעמד המופלא הזה, הוא חשש שלא יעמוד בעוצמתו, וביקש לקבל תורה מתוך שנתו, כלומר מתוך הפוטנציאל הטבוע בו ולא מתוך עירנותו, שאז מעשיו עלולים לפגום את התורה הניתנת לו. מצב השינה הוא  מצב ה"בכוח" ולא מצב ה"בפועל", וישראל שידעו את עוצמת המעמד חששו שמדרגתם נמוכה יותר, וביקשו פשוט לישון. לכן הפסוק מתאר את יציאת ישראל למעמד הר סיני כמבצע של משה: "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט, י"ז) משה היה צריך להוציאם, להתאמץ בכדי שיצאו.  מכיוון שבאותו הלילה פגמו במידת מה ישראל ברצונם לישון נוהגים ישראל להיות ניעורים כל הלילה בכל ליל שבועות, וללמוד ולהתכונן למתן תורה, מתוך עירנות ופיקחות.

ג. המצוה לזכור את מעמד הר סיני

ישנם מעמדים בחיי אומה שהיא לא מסירה מזכרה, ולישראל כמה וכמה מעמדים שכאלה, והמיוחד שבהם הוא מתן תורה. והתורה מצווה אותנו לזכור את המעמד המיוחד ההוא: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך… יום אשר עמדת לפני ה' אלוקך בחורב…" (דברים ד').  התורה מצוה אותנו להיזהר מלשכוח את גודל המעמד ההוא. לולא דברי הכתוב הייתי חושב שהמדובר בזכרון המצוות שנצטווינו  במעמד הגדול ההוא, לזכור את עשרת הדיברות. אבל הכתוב במפורש אומר אחרת: "ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל" (דברים שם). כלומר המצוה לזכור את מעמד הר סיני עוסקת בזכרון המעמד והטקס ולאו דוקא את עשרת הדברים, וכך מסביר שם הרמב"ן: "… שלא תשכח  מעמד הר  סיני  מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים, את כבודו ואת גודלו ודבריו אשר שמעת מתוך האש…" כלומר גם הרמב"ן למד בדברי הפסוק שהגדרת המצוה היא לזכור את המעמד ולא את התוכן שבו בדוקא. ולכאורה מצוה זו אומרת דורשני, מה רוצה הכתוב שנזכור ממעמד הר סיני, האם את תוכן עשרת הדברים שנצטווינו בו, או את המעמד שקדם לו?

ד. למען תלמדו ליראה

נדמה שכאן מלמדת אותנו התורה עיקרון חשוב הנוגע לכל תביעת התורה מאיתנו : שני שלבים יש בקשר אל התורה, השלב הראשון הוא שלב הלימוד והידיעה. כדי לדעת מה התורה מצווה צריך ללמוד ולדעת. זהו השלב הראשוני שאותו כל אדם חייב להכיר ולעבור. אולם ישנו שלב שני משמעותי הרבה יותר, והוא שלב ההפנמה. האם הידיעה שלמדתי הופכת להיות חלק מאישיותי, האם ידיעת התורה הופכת אותי להיות איש שכולו תורה, האם מידותיו של האדם משתנות, האם האדם בעקבות לימודו נעשה עדין יותר, ערכי יותר, קשוב יותר לחברו, סובלני יותר, ומוכן לתת מעצמו לחברה ולקהילה. תכלית הלימוד בתורה איננה הלימוד בלבד, תכלית הלימוד היא קירבת אלוקים, וזו באה רק מתוך שהלומד מתרומם ממנו לחיים ערכיים ואמיתיים יותר. אנו מצפים מלומדי התורה להיות צנועים יותר, כעסנים פחות, מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, כך הן הציפיות, ובצדק. תורתינו ניכרת בפני לומדיה, היא משנה את האדם ומשפיעה בו מגדלותה ועוצמתה. כך קובעת התורה במטרת מעמד הר סיני: "…באמור ה' אליי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (דברים  ד'). מטרת המעמד היא היראה מלפני האלוקים, יראת הרוממות, יראת הגודל והחיבור אל האלוקים, זהו עיקר המעמד. (וכך מדגיש גם הרמב"ן בהסברו שם). וכשזה העיקר הרי הרושם הנוצר מתוך המעמד מקבל משמעות וחשיבות גדולים יותר.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

שתפובס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.