ארט דה ג׳לטו באנר עליון 2018-12-26

פרשת דברים

א. שבת קודמת לכל

השנה חל יום תשעה באב בשבת,  יום האבל הלאומי הגדול ביותר, הצובר שנות דור של צער ואבלות יחול השנה ביום שבת קודש. היה מקום אולי לחשוב כי היום בו נצברו דמעות יהודים כה רבים במהלך דורות ארוכים אולי ידחה את השבת, אולי ימעט אותה במשהו, אבל לא. שבת זו שבת, והשבת הזו נציין אותה באכילה ובשתיה, ובזמירות שבת כרגיל, ככל שבת באשר היא. אם בכל שנה היינו יושבים על הארץ בתאריך הזה, הרי שהשבת נשב על כורסאות נוחות, מפני שקדושת השבת גדולה יותר מתענית תשעה באב. ואת הצום נתחיל רק בעת שקיעת החמה של השבת, ונצום ממוצאי שבת ועד יום ראשון בערב. יש בזה חידוש גדול ואמירה משמעותית:  השבת שייכת ליסוד בריאת שמים וארץ, היא עדות על בריאת העולם, ועל כך שהקב”ה נח ביום השביעי. החטאים שלנו שגרמו לנו את הגלות והחורבן ובגללם אנו צמים, הם פחות עצמיים לנו. כלומר הם לא באמת אנחנו, השבת נוגעת בשורש חיינו, בנקודה העמוקה ביותר שלנו, השבת אמיתית לנו הרבה יותר מאשר המפגש המקרי עם החטא, ההסתבכות שלנו בחטאים שגורמים גלות הם לא באמת אנחנו, רק טעות קשה וארוכה אבל לא נוגעת בעצם חיינו. לכן השבת קודמת לתענית תשעה באב, ונציין את השבת ורק כשהשבת תצא תיכנס האבלות והצער על החורבן.

ב. המקדש מקום בו נושקים שמים וארץ

כגודל חשיבותם של הימים הללו, כך גם גודל הקושי שבהם, אנו שנולדנו אחרי דורות רבים ללא מקדש וללא נבואה, ללא סנהדרין וללא הר הבית, כיצד יכולים אנו להתאבל עליו כיאות?  האם יכול בן דורנו להבין  עד כמה חסר הוא את מה שמעולם לא ראה ולא ידע?  האם ניתן למי שאיננו מסוגל להבין מהו המקדש להתאבל על חסרונו? ימים אלה הנופלים תמיד בשיאו של הקיץ, ותמיד בזמני החופשה, מוסיפים עוד קושי נוסף, שהרי במקום חופשה והנאה אנו מצווים כאן על צער ואבלות.  כדי להתמודד עם הימים הללו צריך לנסות ולהבין מה היה לנו בזמן המקדש, ואולי באופן הראשוני והפשטני נאמר: בזמן שיש מקדש בישראל יש אלוקים בישראל. נכון הוא שתמיד רבונו של עולם משרה שכינתו עלינו, אבל עכשיו זו השגחה נסתרת, בתקופת בית המקדש ההנהגה האלוקית גלויה לעין כל, בכל יום היו עשרה ניסים קבועים בבית המקדש (אבות פרק ה’ משנה ה’), כל הרוצה יכול להיווכח בכך, כל תקופת הבית לא עלה מעולם על דעתו של מישהו שחלילה אין אלהים, כל המחשבה של הפילוספיה נולדה עם חורבן בית המקדש, אבל כל זמן שיש מקדש אין לכפירה מקום. (אמנם החטא בתקופתם היה עבודה לאלהים אחרים אך לא היתה כפירה).  כיום אנו נאלצים להתמודד עם בעלי ספקות רבים, בדרך ההוכחה השכלית, ולא בדרך המלך והיא הנבואה והמקדש. כמה יכולה היתה להיות קלה דרכנו לו השראת שכינה בישראל היתה גלויה.

ג. מקום הכפרה והטהרה

כך מעידים חז”ל: “אמר רבי יהודה בר רבי סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בן הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון, שנאמר: “צדק ילין בה” (במדבר רבה פרשה כ”א, כ”א) הכפרה הקבועה והודאית היא סגולת בית המקדש וירושלים, כך קרבן התמיד שכשמו הוא תמידי, וכך קרבנות שהוקרבו בגלל עבירות שביד כל אדם, אשם וחטאת ועולה, ומי שחטא היתה כפרתו ודאית, ולנו שאין מקדש, אמנם יש לנו תפילה אך אין היא ודאית כקרבן.  וחוסר הכפרה איננה בעיה רק במישור הפרטי, גם האומה איננה מתכפרת, “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו” דרשו זאת חכמים על אותה זהורית אדומה שהיתה מלבינה עם כפרת הכהן הגדול ביום הכיפורים

ויודעת היתה האומה שנתכפרה, ושמחת חג הסוכות היתה אחר כך שלמה, אנו מתפללים ביום הכיפורים, אך איו אנו יודעים, האם נתכפרנו, האם הולבנו חטאינו, האם נזכה לשנים טובות יותר? חוסר הודאות וחוסר הידיעה הוא תולדת הנתק הנורא בגלוי שבין ישראל לאבינו שבשמים.

ד.  המקדש – חידוש כוחות החיים

אולם אף על פי שהדברים שהוזכרו חשובים הם, הרי שחז”ל מעידים שחסרון המקדש הוא חיסרון מורגש  יותר וברור יותר. המשנה במסכת סוטה (ט’ , י”ב) מעידה כי לא רק קדושת החיים חסרה לנו, אלא ניטל גם טעם הפרות וגם איכות הפרות ירדה, אנו יודעים להלכה כי גודל הפירות התמעט, שהרי “כזית” שלהם הוא כמעט עשרה זיתים שלנו.  חז”ל מעידים במסכת שבת (ס”ג ע”א): “אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון  היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלים נגנזו”.  וכך מרחיבים חכמים במדרש איכה ומפליגים בכמות אנשי ירושלים, באיכותה הכלכלית של העיר, ביופיים של אנשיה, ובחכמתם המפורסמת בכל העולם.  חכמים מדגישים בפנינו חסרון המקדש הוא חסרון בחיים שלנו, אין כאן חיסרון רוחני בלבד כי  בישראל אין רוחני שאיננו חלק מהחיים עצמם, חסרון הנבואה יתבטא בחוסר בטעם ובגודל הפירות, כמו שחסרון המקדש יתבטא בחסרונם של עצי הקנמון, וכמו שהגלות מנוולת את יופיים של אנשי ירושלים, וכשמלכה ושריה בגויים גם תורה אין שם. כך שאנו חסרים לא רק את הרוח, אנו חסרים חיים, כשאין מקדש אין בנו את אותה עוצמת חיים הטבעית שלנו, והחיסרון מורגש הן בחי הפרט והן בחיי הכלל.

ה. חוזרים לעצמנו

בתשעה באב אנו ספונים בבתינו, יושבים על הארץ, ונזכרים היכן היינו, מה קרה לנו כאומה וכיחידים. אין תועלת בצום ובתענית רק בצער הגוף בלבד. אנו חוזרים לעצמנו, חוזרים לנקודת הראשית שלנו אל תוכן עצמיותינו, הצער הזה מרומם אותנו, מעודד את רוחנו לחזור אל אותה טהרה פנימית שהיתה, ועודנה בתוכינו. הישיבה על הארץ, האבלות המלווה את הימים הללו, האיסור לטייל ולשמוח בכל הימים המכינים לתשעה באב מחזירים אותנו אלינו פנימה, מחזקים את נקודת האני הפנימית שלנו, ומביאים אותה לידי ביטוי. כך כותב הרב קוק: “והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים” (שם עמ’ קל”ח). הגאולה מתחילה פנימה, לא רק להוציא אותנו ממצוקות כלשהן, לא רק לבער את הרשע הקיים בעולם, אלא בעיקר להחזיר אותנו אלינו. אולי זוהי כוונת הכתוב: “השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם” – זהו הפסוק האחרון המסיים את מגילת איכה, השיבנו אליך, חדש ימינו כקדם, לא מבחינה היסטורית, אנו שואפים להתקדם ולא ללכת אחור, אבל זהו ביטוי לרצון העמוק שבנו לחזור אל עצמנו פנימה, אל תוך תוכיות חיינו, אל נקודת הקדם שבנו. שנזכה יחד עם כל ישראל לגאולה שלמה ופנימית, לגאולת הפנים והחוץ שלנו.

שתפו

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת משפטים: הצדק והצדקה

בס״ד בכל יום בתפילת עמידה אנו מהללים את הבורא על היותו דן בצדק ומנהיג העולם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

סוזנה גלפרין באנר דף ראשי 2018-12-16

SHOP NOW
close-link