זהר.נט חדשות כרמיאל
א. בין שירים לשירה
מאז המצאת הרדיו, והחידושים שבאו מאז ועד המכשירים הקטנים והחדישים של היום, אנו שומעים הרבה מוזיקה. אין תכנית בלי זמר, ואפילו פרסומות רבות באות דרך מנגינה ושיר. אבל אין זו שירה, כשאנו מדברים על שירה, אנחנו לא מתכוונים למילים הבאות בחרוזים. ובוודאי לא לסלנג העברי שרק סודר במנגינת שיר. שירה היא דבר עליון ומרומם יותר. שירה, היא מהדברים הלא מתוכננים, שירה פורצת מהלב, מגיעה מהמקום הפנימי, מתוך האדם, מנפשו, מנקודת האמת שלו, בלא מודעות מראש. שירה לא יכולה להיות מקצוע של עבודה משמונה בבוקר ועד לשלוש אחר הצהרים, לשירה אין זמן ידוע, והיא לא מקצוע נרכש, או מועדף, היא נולדת בנפש השר ומתוכו, בזמן שלה ולפי מצב רוחו ונפשו של המשורר. אפשר לשיר על כמעט כל דבר, אבל שירים רבים נוגעים בטבע, בפריחה, בצמחים ובעצים, וביפי הטבע המעיינות הנחלים, שקיעה וזריחה, הטבע נותן השראה למשוררים רבים, ראש להם הוא דויד המלך נעים זמירות ישראל: “כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו ..” (תהלים ח’). ישראל של אחרי מאתים ועשר שנות שיעבוד, ואחרי עשר מכות, וניסי ניסים של קריעת ים סוף, פורצת מהם השירה, שירת הים. “אז ישיר משה ובני ישראל… ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התופים בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות”. זו שירה הבאה מתוך עומק הכרתם את הגאולה ביד ה’, ועומק התודה על הניסים שראו עיניהם זה עתה
ב. שירת האזינו
פרשתינו אמנם קצרה היא בכמותה, אך היא מרכזת בתוכה את תמצית ההוויה הישראלית כולה. בסוף פרשת וילך הצטווינו: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם” (דברים ל”א, י”ט). בפשטות כשהתורה אומרת לנו: “ועתה כתבו לכם את השירה” היא מתכוונת לשירת האזינו, כך כותב רש”י: “את השירה הזאת האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו” (שם). ואם כן יש מצוה מיוחדת למשה רבינו (ולרמב”ן נצטווה בכך יחד עם יהושע בן נון) לכתוב את השירה הזאת המיוחדת. וצריך להבין מה מייחד את השירה הזאת שמשה רבינו נצטווה לכתוב אותה ואיך היא תעיד על ישראל בכל הקורות אותם בהמשך כמו שאומר הכתוב: “והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תישכח מפי זרעו”
אולי ניתן ללמוד על המושג שירה מדברים שכבר דיברנו עליהם בשירת הים: “שירת הים איננה סיכום אירועי היציאה ממצרים, היא מבט חודר ועמוק על תפקיד ישראל, ומטרת יציאתם עד קץ הימים. כך מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין את המושג “שיר”. הוא קושר זאת עם הצמיד העגול המוטבע כרסן בפי בעלי חיים, ומופיע בלשון המשנה במסכת שבת, ושם המושג שיר משמעו ברזל עגול, כעין רסן. העיגול תפקידו להזכיר לנו את העולם כולו, השיר בא לחשוף את העיגול הפנימי של מטרת היקום ויסודו. לא שיר תודה אלא שיר המבטא את הופעת המגמה האלוקית מבריאת העולם ועד קץ הימים. כשנתבונן נראה שיסודות אלה מצויים גם בשירת האזינו, גם בשירת דבורה הנקראת בהפטרת השבת, וגם בשירת דויד ועוד”.
ג. מצות כתיבת ספר תורה
כתב הרמב”ם בהל’ ספר תורה (פ”ז ה”א): “מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר (דברים לא, יט):”ועתה כתבו לכם את השירה”, כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע”פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו” חידוש גדול עולה מדברי הרמב”ם: ועתה כתבו לכם את השירה אינו מדבר על שירת האזינו אלא על כל התורה, והמצוה לכתוב את התורה, מצוה שלכל אחד מישראל יהיה ספר תורה, נלמד מכאן, והגדרת המצוה היא לכתוב את התורה שיש בה פרשת האזינו, כומר: כביכול כל התורה כדאית היא בשביל שירת האזינו, ואולי נכון יותר לומר, כל התורה רמוזה שם בשירת האזינו. חשיבותה הגדולה של שירת האזינו היא ביכולת שלה למצות את העובר על האומה הישראלית לאורך כל דורותיה, מיסוד קיומה ועד ביאת הגואל, ואת היסודות הרוחניים עליהם הושתתה, והסיבות והנסיבות בגללם הגיעה למקום הזה. כשאדם כותב ספר תורה לעצמו, והוא לומד בו הוא מפנים את התוכן שבו, טוב יותר מאשר אם הוא פוגש את ספר התורה בבית הכנסת בלבד.. התורה בכתיבתה הופכת להיות חלק משירת חייו, ולא רק עול מצות הבאות אליו מבחוץ. כדי להפוך את התורה לשירת חיים פנימית ציוותה אותנו תורה להתעסק בכתיבתה. להלכה מי שאינו יודע לכתוב כתב סת”ם יכול לקנות ספר, וכיום אומרים הפוסקים שניתן לצאת ידי חובה בכך שאדם קונה ספרי קדש לשימוש בביתו, חומשים, ספרי הלכה ומנהג.
ד. כל שבט ספר תורה שלו
הפרשה שלנו מתארת את ימיו האחרונים של משה רבינו ואת סיום מנהיגותו, כך נפתחת פרשתינו: “בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא”. אולם המעיין בדברי חכמים ימצא את משה רבינו פעיל מאד ביומו האחרון: במדרש רבה (פרשה ט, פסקה ט) מתוארים מעשיו של משה ביומו האחרון: “ד”א, רבנן אמרי – כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה? א”ר ינאי כתב יג’ תורות, יב’ ליב’ שבטים, ואחת הניח בארון – שאם יבקש לזייף דבר – שיהיו מוצאים אותה שבארון”. משה רבינו משאיר אחריו ספר תורה לכל שבט ושבט, כי כמו שהיחיד צריך לכתוב ספר תורה לעצמו, כך גם השבטים שבישראל \צריכים כל אחד ספר תורה לעצמם. כי כמו שהיחיד צריך להתחבר אל הקודש מתוך ספר התורה שבתוכו, כך גם הציבור צריך ספר תורה שבתוכו. אפיונם השונה של שבטי ישראל, ההבדל הפנימי שביניהם, הייחודיות הרוחנית והתפקיד של כל שבט בישראל, דורש ממשה רבינו לכתוב ספר נפרד לכל שבט. אמנם ברור הוא שהנוסח זהה בכל הספרים, אבל המנגינה ביניהם שונה, וזה נותן מבט אחר לכל שבט, לפי האות הפנימית שלו בתורה.
ה. בין יום הכיפורים לסוכות
ימים אלה שבין יום הכיפורים לסוכות הם ימים מיוחדים, עמוסים בהכנות לקראת סוכות, בבניית הסוכה ובארבעת המינים, וכבר אחרי יום הכיפורים הקדוש, ימי ביניים ייחודיים. צריך בימים הללו לנסות להצליח שלא יהפכו לימי שגרה חוליים, לשמור על החבור שזכינו לו ביום כיפור וללכת איתו קדימה לסוכות בבחינת “מדובקים ביראתך” חג שמח.
