זהר.נט חדשות כרמיאל
א. חיים בעולם מסובך
אם ראיתם פעם ילד הפוסע לכיתה א' ביום הראשון ללימודים, בודאי יכולתם להתרשם מהתום והתקוה בשלמותם. כל הילדים מגיעים לבית הספר ביום הראשון מתוך כונה טובה, כולם רוצים ללמוד ולדעת, כולם מתכננים להיות ילדים טובים וחרוצים, לכולם מחשבות חיוביות על העתיד הטוב בודאי הצפוי להם בין כתלי בית הספר. התמימות הזו של תחילת כיתה א' כמעט ואיננה חוזרת שוב, לחטיבת הביניים ולתיכון התלמיד כבר מגיע עם נוגדנים ושיטה משל עצמו. מה קורה בין היום הראשון ללימודים ובין חודשים ספורים לאחריו? מדוע כיתה ח' לא נפתחת עם אותה תמימות טובה של התחלה? מה הגורם לנתק הגדול שבין ההתחלה המבטיחה ובין ההמשך המורכב? גם בחיי הנישואין אנו מכירים את התופעה הזו, כל זוג בתחילת דרכו, לאחר אירוסיו, סמוך לחתונתם הם בטוחים כי זוגיותם מושלמת, אהבתם נצחית, ואין מה שיכול לפגוע בטיב כוונותיהם. והנה עוברים חודשים או שנים ספורות, ופתאם מתגלות בעיות וספקות, ולעיתים אותה ההתרגשות ההתחלתית נעלמת, והשגרה המטרידה תופסת מקום רחב יותר. מה גרם לאותה שמחה של התחלה להעלם? מה גורם לכולנו להיות ציניים יותר ופחות תמימים ומאמינים? נדמה שהפער מתחיל ביחס שבין המחשבה והכוונה ובין המפגש הקבוע עם עולם המעשה. כשאנו מתכננים ומדמיינים את מה שאנו רוצים שיקרה אנו בונים לעצמנו עולם אידאלי ושלם, כך הינו רוצים שיהיה, אבל כשאנו באים להוציא אל הפועל בחיים את האידאל הנזכר ישנה שבירה מסוימת של התחזית האופטימית ואנו פוגשים את המסובכות שבחיינו. את המקום של הכונה תופסים העשיה והביצוע ושם, כולנו יודעים, המצב מורכב ומסובך.
ב. מי אתה יעקב אבינו?
דמותו המופלאה של יעקב אבינו, בכיר האבות, ייחודית בעיקר בהפכיה. משנולדו שני האחים התאומים יעקב ועשיו, מחלק ביניהם הכתוב: "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כ"ה, כ"ז). המתבונן הפשוט יבין שעשיו היה איש מעשי, יודע לצוד חיות, ויודע לצד אנשים ברישתו העיסקית, איש עסקים ממולח היודע את מה שהוא מבקש. ולעומתו יעקב אבינו איש תם, פשוט ותמים, לא מתחכם ולא שולח יד בכל מה שמחוץ לאוהל יצחק, העסוק בתורה ובעבודת ה'. וכלשון רש"י: "מי שאינו חריף לרמות קרוי תם". אבל התבוננות זו שטחית למדי ואינה משקפת את המציאות לכאורה, שהרי מיד עם התבגרותם מגלה יעקב, האיש התם, את יכולת התמרון שלו, קודם הוא מנצל את חולשת עשיו כשמגיע עייף מן השדה, וקונה ממנו את הברכות החשובות במחיר זול במיוחד "נזיד עדשים", אחר כך הוא נכנס במקומו, כשהוא מחופש לאחיו, אל יצחק ומקבל את הברכות במרמה. גם כשנאלץ לברוח אל לבן הארמי, הוא מסתדר איתו ויודע לברוח ממנו ולקחת את חלקו. כלומר, מי שחשב שיעקב אבינו הוא איש תם במשמעות של מי שניתן ל"סדר" אותו, או איש חלש שלא מבין ברמאות הרי יעקב אבינו מוכיח בכל סיפוריו שאיננו כזה. וכלשון רש"י בפרשתנו, אומר יעקב על עצמו ביחס ללבן: "אחיו אני ברמאות" (רש"י לבראשית כ"ט, י"ב). וכאן עולה השאלה ומתחדדת, כיצד מתיישבים שני דברי רש"י על יעקב, מצד אחד קורא לו הכתוב איש תם, ומסביר רש"י – מי שלא חריף לרמות קרוי תם, ומצד שני אנו פוגשים את יעקב אבינו מסתדר עם הרמאים– וכרש"י– אחיו אני ברמאות, מה ניתן ללמוד מכך על דמותו ודרכו הרוחנית של יעקב, שהוא סימן לבנים?
ג. יעקב ותפילת ערבית
לא במקרה יש לנו שלושה אבות, וכפי שמסביר ה"שפת אמת" שהרי היה צריך להיות אב אחד הראשון לכולם והוא אברהם, ומדוע נקראו שלושתם אבות? אבות הוא לא תואר כרונולוגי, אין כאן שאלה מי היה ראשון ומי שני, אבות הוא תואר מהותי, כמו "אב מלאכה", "אבות נזיקין", שלושת האבות הן שלושה דרכים בעבודת ה', לכל אב דרך משלו, ולכל אב ייחוד רוחני פנימי משלו, כל אב מלמד לדורות כולם את הנקודה הפנימית המיוחדת לו, את החידוש שלו בעולם. יש ביטוי מיוחד לכך לפי הגמרא בברכות לגבי התפילות שלנו. "אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר: וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם….יצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב….יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר: ויפגע במקום וילן שם" (ברכות כ"ו ע"ב). עם קרן אור ראשונה בבוקר עומד האדם ורואה את יפי הזריחה, את יופיו של עולם, ומודה ומתפלל לאלוקיו על האור והטוב. כך תיקן אברהם איש החסד. כשמגיעה חמה למקום רתיחתה במרכז היום, נותן האדם שבח ומתפלל על חייו. כך תיקן יצחק. אבל כשמגיע הלילה וחושך מכסה את הארץ, וכבר לא ניתן בעין רגילה לראות את חסדיו של הקב"ה, החושך המסמל תמיד את הפחד, חוסר השליטה של האדם, החשש, הבלתי נודע, אז מגיעה עוצמת תפילתו של יעקב אבינו. היכולת לשרוד את הלילה, לעבור את מצב החשכה מתוך אמונה גדולה, זוהי תפלת ערבית, זוהי תפלת חייו של יעקב.
ד. דמותו החקוקה בכיסא הכבוד
התמודדותו הקשה והבלתי אנושית של יעקב אבינו, היא לסמל ולמופת לדורות כולם. עם לידתו ובביתו הוא נאלץ להתמודד עם רשעות עשיו ורמאותו, גם לבן מתנכל לו ונותן את לאה במקום רחל. עשרים ואחת שנים עובד יעקב את לבן "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" (בראשית ל"א, מ'), וגם כשלבן מצליח בזכות יעקב הוא מנסה לרמותו ולקחת את רווחיו הישרים של יעקב אבינו. כשיחזור יעקב לארץ ישראל לא יתמו תלאותיו, שכם בן חמור יקח באונס את דינה, יוסף ייעלם, רעב יבוא לארץ, תלאותיו של יעקב אבינו רק מתחילות.. יעקב ימשיך להתפלל תפלת ערבית, החושפת את הלילה הקשה לאור האלוקי. שלמותו של יעקב אבינו היא ביכולת המיוחדת הזו להיות שייך ברוחו לאוהל של תורה, להיות באמת בפנימיותו "איש תם יושב אוהלים", אולם לדעת להיות מסוגל להוריד את כל העוצמה הזו ולהוציאה לפועל בארץ. בניגוד לאברהם ויצחק שמהן יצאו ישמעאל ועשיו, אצל יעקב אבינו כל בניו צדיקים גמורים. היחיד מבין האבות שמתוך גדלותו הוא מסוגל להיפגש לא רק עם אנשים כמותו, אלא להיפגש גם עם עשיו ולבן ולנצח אותם בדרכם, להיות אחים ברמאות למרות היותו איש תם, זוהי דמות יעקב.
ה. הסולם המחבר שמים וארץ
עם צאת יעקב לחרן הוא חולם בדרך על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, אולי הסולם הזה בא ללמד על דרכו המופלאה של יעקב שמחובר אל עליוני עליונים בשמים, ויודע להתחשבן גם עם הקשים והרדודים בארץ. לא כמו אותו ילד בכיתה א', הוא מסוגל להמשיך את הכוונה הפנימית אל חיי המעשה. זוהי סגולה מיוחדת שלא כל אחד מסוגל להתרומם אליה, זוהי הדרך שמתחילה ביכולת להתפלל ערבית, לבקוע אור גדול גם במצבי חושך ואפילה. נלמד מדמותו זו את הגודל הזה, ואולי נזכה ליישם זאת בחיינו.
