פרשת וירא: מידותיו של אברהם אבינו

א.  פגישה עם איש מידות

תכונות רבות היו לאברהם אבינו, בשמות רבים נקרא, כולם שמות שבחיו, כולם נקראו על ידי מעריציו: נקרא "איתן", "האדם הגדול בענקים", הפילוסוף הראשון חוקר האמונה, הנביא הגדול, אבי האומה הישראלית, ועוד.  אבל כשמזכירים את אברהם, גם בכתבי הקודש, הוא נזכר בעיקר על רקע מידותיו המיוחדות: אברהם אוהבי, איש החסד, מכניס אורחים, המתפלל על סדום, ועוד. למרות ענקיותו ולמרות חידוש האמונה הגדול שחידש בעולם, וחז"ל אף מעידים שספרי אמונה ומחקר רבים כתב, לא זה מה שהשאיר אחריו, בעיקר, אברהם אבינו. מכל כתבי האמונה כמעט לא נותר דבר, אבל אברהם נזכר בעיקר בדמותו המידותית. הדמות המסוגלת להכיל בתוכה את הכל, את האורחים המשתחווים לאבק שבעפר רגליהם, את הסדומיים שצריך להתפלל עליהם, את ישמעאל שצריך לקרב עד כמה שניתן, את הכל. מי שהאוהל שלו היה פתוח לכל רוח, מי שיושב בחום היום ומצפה לאורחים, מי שסופג את לוט עם כל מורכבויותיו, ומכניס לביתו את הגר ואליעזר העבדים, הוא האיש המוריש לישראל את תכונת גומלי החסדים לכל דורותיהם. בכל תחומי החיים אנו פוגשים אנשים מקצועיים יותר או פחות, רופאים עורכי דין כלכלנים, מוצלחים יותר או פחות, אבל ברוב המקרים נבחר ונעדיף ללכת אל מי שניתן לדבר איתו, אל מי שמסוגל להכיל, לענות לשאלה, להתייחס, מי שמעמדו לא הפך אותו למנותק, מי שבמידותיו והתנהגותו מסוגל להשתתף ולהרגיש את הזולת. סדר התנהגותו של אדם, התייחסותו לזולת, יחסיו עם הקטנים, התמודדותו עם מצבי לחץ, מצבי קושי ומשבר, הם מעידים על אישיותו האמיתית.

ב. המידות – תגלית האדם

מה באמת הופך את המידות וההתנהגות הערכית לחשובה כל כך? מדוע ייחדה התורה פסוקים רבים כל כך בספר בראשית לספר לנו על מידותיהם של אבותינו, מה יסוד חשיבות ההתנהגות המידותית, מהיכן זה מגיע? האם זו רק נורמת התנהגות או שיש לכך הסבר פנימי רוחני יותר? בדברי חכמים אנו מוצאים לעיתים שמידות לא מתוקנות חמורות יותר מעבירות המפורשות בתורה,  ועבירות שבין אדם לחברו שחלקם קשורות למידות ודרכי התנהגות חמורות יותר מעבירות שבן אדם למקום. כדי להסביר זאת בקצרה יש להתבונן במצוות עשה של התורה "והלכת בדרכיו" שהרמב"ם מונה אותה כמצוות עשה ח', וגם שאר מוני המצוות מונים אותה כמצוות עשה מן התורה, ללכת בדרכי ה' במידות טובות: "לומר שנלמד לנפשינו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות, אשר יסופר בהן יתברך על דרך משל, לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו…."(ספר החינוך מצוה תרי"א). כלומר מצוות עשה היא עלינו להתנהג במידות הטובות האלוקיות, וכמו שהוא מיטיב "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", כך אנו צריכים להתנהג בטוב עם הבריות כולן. אלא שכאן נחשף עומק נוסף, המידות הללו אף על פי שהן מידות אלוקיות, נדרש האדם להשוות מידותיו האנושיות איתם, מפני עומק פנימיותו של האדם היא נשמתו האלוקית, ולכן הוא נדרש להתאים את התנהגותו החיצונית עם נשמתו הפנימית.

ג. מתאים לנו להיות טובים

מצוות והלכת בדרכיו הכוללת את כל המידות הטובות, מבררת לפנינו עד כמה טבעיים לנו המידות המתוקנות. האדם בפנימיותו חפץ בטוב ומתאים אל הטוב, ולכן הוא מצווה להתנהג בטוב. אברהם אבינו לא בא ללמד את העולם טוב שאין בו, לא באו האבות כדי להקנות התנהגויות לא מתאימות לאדם, האבות באו ליישר דרך שהיא כולה מתאימה לאדם מיסודו. וההליכה בטוב בין אדם לחברו היא הדרך היותר פשוטה וטבעית לאדם שלא השתבש במהלך החיים. חז"ל מספרים על שכניו של רבי מאיר שהיו אלימים מאד, עד שרבי מאיר מרוב צערו רצה להתפלל שימותו, וברוריה אשתו תיקנה את תפילתו, שהרי הפסוק אומר "יתמו חטאים מן הארץ" – החטאים יתמו, ולא החוטאים, האדם יתוקן יתרומם ויתעלה מצבו, החטא ייעלם כלא היה. ובפירוש ל"עין יעקב" מסביר שיסוד הדברים באמון הפנימי שיש לנו בטיב האדם. בישרותו, בטבעיותו לטוב, רק סיבוכי החיים הביאו את אותם בריונים לדרך התנהגותם, אבל בתוכיותם הם ישרים. ואם יצליח רבי מאיר בתפילתו לחשוף את נקודת פנימיותם הוא יוציא לאור את אישיותם הטובה. לכן אין להתפלל שימותו, אלא להתפלל שיתקנו דרכיהם.

ד. לצאת מעצמנו

ישנן מצות הדורשות מהאדם פעולה מסוימת כהנחת תפילין וציצית, ישנן מצוות הקשורות בעשיה למען השני כנתינת צדקה הפרשת תרומות ומעשרות ועוד. ייחודה של מצות הכנסת אורחים שבה פותחת פרשתנו, ובה נבחן אברהם היא בכך שהאורח המתארח בביתך, בפרטיותך, במקום הנוח לך. אני לא מבצע פעולה עבורו ומסתלק לי לעצמי, כאן אני מכניס את האורח לתוך ביתי, הוא נחשב כעת חלק ממני ממשפחתי. זהו הקושי הגדול בהכנסת האורחים וזוהי גם מהותה של המצוה.  בביתו של אברהם לכל אחד יש מקום, בני הבית כולם שותפים לארוח, כולם יוצאים מגדרם כדי לתת לאורחים תחושה של שותפות. האוהל פתוח בטבעיות, אין חוסר נעימות בכניסה אליו, וקבלת הפנים החמה של אברהם מסירה כל תחושת זרות בית.  בסדום רוצה כל אחד לחיות לעצמו, להנות מנכסיו לבדו, האורח מפריע לפרטיותו של בעל הבית,  חוקי זכויות האדם לפרטיות התנגדו לאורח כלשהו, אין להכניס זרים לסדום. באופן עמוק יותר נאמר אולי כך: אורח שלא ידענו מראש על בואו, מישהו שהפתיע אותנו, שנתקע כרגע בלא מקום אכילה או שינה, מישהו שזקוק לנו כרגע, הוא לא חלק מהחיים המסודרים שאנחנו קבענו ואנחנו החלטנו, הוא בא בהפתעה, לא מאיתנו כי אם מסדר ההשגחה האלוקית. "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" (שבת קכ"ז ע"ב),הכנסת אורחים כזו הנובעת מההבנה שהנקרה בדרכי בדרך מקרה הוא מה שמזמן לנו רבונו של עולם, היא הבנה מרוממת הרואה באורח קבלת פני שכינה, ואם איש מסוים הגיע אל דלתי ולביתי, ואני לא ידעתי שהוא יגיע, הרי שיש במפגש הזה צד של השגחה אלוקית כלפי, ואם ככה אני מרגיש ממילא כך אנהג גם כלפי אורח.

ה.  קדושת ירושלים

בסוף הפרשה נדרש אברהם איש החסד לנסיון הגדול ביותר, לניסיון העקדה. והניסיון הזה גדול לא רק בגלל שלכל אב זה בלתי אפשרי ולא אנושי להקריב בן, אלא בעיקר מפני שלאברהם שחינך עולם שלם למידת האהבה נדרש עכשיו למידה ההפוכה ממנה לגמרי- למידת אכזריות. עמידתו בניסיון מוכיחה שמידותיו של אברהם מדודות לפי הרצון של הטוב המוחלט, רצון האלוקים. הוא מוכן להפוך מידתו, ממש להפוך עורו כדי לקיים את הציווי האלוקי ולעקוד את בנו, ההפך מיכולתו האנושית הרגילה. ניסיון העקדה היה בהר המוריה, בעיר קדשנו בירושלים. ירושלים קדושה לישראל מקדם, בה נמצא המקדש וכיום שריד בית מקדשנו, עלינו לכבד את העיר הקדושה הזו, שעיני כל ישראל מעולם היו אליה: "ותחזנה עיננו בשובך לציון" , "לשנה הבאה בירושלים", ונתפלל יחד לאחדותה של ירושלים, לאחדותם של ישראל בקדושה.