פרשת יתרו: לכבודם של לומדי התורה

שתפו

רק אחד להוראה?

השבת נקרא בפרשת השבוע על מתן תורה, הפעם נעסוק בעולם של לומדי התורה בעולמם של ישיבות.     הפער בין מספרם הגדול של הנכנסים לבתי המדרש ובין מיעוטם של היוצאים להוראה, הכוונה להיות פוסקי הלכה ומורי הוראה בציבור, איננו חדש, חז"ל מעידים על כך כבר בזמנם, וקובעים שכך מנהגו של עולם. אולם נדמה שאם נעיין פנימה בתוכנם של דברי חז"ל נוכל ללמוד משהו על הכוונת חז"ל לגבי עצם תפקידן של הישיבות והתהליך הרוחני שאותו אנו נתבעים לעבור ואליו לצפות. אומרים חז"ל (קהלת רבה ז', כ"ח): "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה, הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי". עצם הביטוי "יוצא" , "יוצאין", דורש בירור: האם מותר לשאול "מה יוצא", כלפי לימוד בבית במדרש? הרי נקודת המוצא שלנו היא שהתועלת והייעוד טמון ב"לעסוק בדברי תורה", מדוע מעמידים חז"ל כאן את הדיון סביב שאלת "כמה יוצאין"? ועוד: האם ייתכן שרק אחד מכל אלף תלמידים מגיע ליעד המבוקש בלימוד? האם מוסד כל שהוא יכול להתפאר בכך שרק אחד לאלף מתלמידיו מצליח בלימודו? ומה צריכים לחשוב כל תשע מאות תשעים ותשעה התלמידים הרבים, האם הם "נכשלו" בלימודם?

"יוצאין להצליח בלימודם"

רש"י על הפסוק בקהלת: "אדם אחד מאלף מצאתי" (קהלת ז' , כ"ח)  מביא את המדרש ומחדד את משמעותו: "בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה" רש"י, אם כן, מדבר במפורש על הצלחת הלימוד, ודברי המדרש אם כן מעמידים את הצלחת הלימוד על אחד לאלף, האם אין זה ריפוי ידיהם של הלומדים, לגבי יכולת הצלחתם? כיצד מתיישבים דברים אלה עם דברי חכמינו שמשווים את כל ישראל לגבי כתרה של תורה ש: "מונח ועומד ומוכן לכל ישראל" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג' , א', עפ"י יומא ע"ב ע"ב) ודברי תוס': "דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול" (כתובות פ"ג ע"א, תוד"ה אדעתא), אם כן לא רק אחד לאלף מצליח בלימודו, גדלות הנובעת מתורה היא עניין בכל מי שהולך ללמוד.

והעמידו תלמידים הרבה

כך לכאורה ניתן להבין גם את תביעתם של אנשי הכנסת הגדולה בתחילת מסכת אבות: "והעמידו תלמידים הרבה": "להעמידם הרבה בישיבה אחת (=ולא הרבה ישיבות קטנות, לכאורה), מאה בשביל שיצאו עשרה, עשרה כדי שיצאו שנים, שנים כדי שיצא אחד" (מגן אבות לרשב"ץ על אבות א' א'). האם ריבוי התלמידים, לפי זה, הוא עניין סטטיסטי, ככל שירבו התלמידים כן יגדל הסיכוי שאחד מהן יגיע להוראה? האם אין משמעות ערכית, אמיתית לתלמידים רבים בישיבה אחת?  ואם אנו מבקשים רק להגיע אל אותו אחד מאלף האם לא היה ראוי לנסות ולהגיע אליו בדרכים אחרות, על פי כשרונותיו ויכולותיו, ולא להרבות תלמידים סתם? מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי ריבוי התלמידים, המופיעה ב"אבות דרבי נתן" (פרק ב' בנוסחא ב')ממחישה את דברינו במשל מעולם החי: "בית שמאי אומרים: אין שונין אלא לכשרים, לבני אבות, ולבני בני אבות. בית הלל אומרים: לכל אדם. משלו למה הדבר דומה: לאישה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים, מתוך הרבה היא מוציאה מעט, ומתוך מעט אינה מוציאה כלום". עצם המשל אומר דורשני, אולי אף מעליב מעט, האם ריבוי התלמידים הוא כריבוי ביציה של תרנגולת? האם מתוך דברי המשנה הללו לא ניתן להבין כי גם לדעת בית הלל (עפ"י נוסח זה) אין עניין עצמי בריבוי התלמידים, וכל המטרה היא אותה ביצה המעמידה אפרוח, אותו אחד מאלף שיצא להוראה?

אלףכתהליך, כהתבשלות

בהתבוננות נוספת בדברי המדרש אנו נדרשים להבנה פנימית יותר: החתם סופר בדרשות (דרשה לז' באב) לומד את דברי חכמים לגבי אלף נכנסים למקרא, בהקשר לפסוק: "זכר לעולם בריתו דבר ציוה לאלף דור" (תהלים ק"ה, ח').  ורש"י (שם) :"התורה אשר ציוה להודיעה בעולם לאחר אלף דור וראה שאין העולם מתקיים בלא תורה והעביר מהם תשע מאות ושבעים וארבעה דורות" גם התורה צריכה היתה  להינתן בעולם רק אחר אלף דור, כעין אלף נכנסים למקרא. וכהגדרתו של הרב בעולת ראי"ה: "שהרי רק לאחר אלף דור היתה התורה ראויה להינתן"  (ח"א עמ'  פ"א) למדנו מדבריהם שתהליך הכשרת העולם למצב שבו יהיה מסוגל להסתגל למדרגתה של תורה לוקח אלף שנה, זהו תהליך פנימי ארוך ומורכב, של שינוי ועיצוב דמות העולם למידות, ולעדינות רוחנית שתתאים לקבלת  תורה. המונח המספרי "אלף" בא להשמיע את הצורך בתהליך מורכב, ארוך, בעל משמעות פנימית, שתכליתה לא ניכרת בטווח קרוב, שמבשיל לבסוף ליכולת רוחנית של הוראת התורה המיוחדת הזאת, לציבור.זוהי המשמעות, אולי, לדברי חז"ל: "ויומו של הקב"ה אלף שנים דכתיב: כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" אצל הקב"ה אין צורך בתהליך, אין צורך באלף, הכל ביום אחד, מה שאין כן אצלינו, אנו זקוקים לאלףלתהליך ארוך ומורכב שיבשיל להגיע לייעדו.

הוו מתונים בהעמידו תלמידים

נחזור לסוגיה דידן: חז"ל בדבריהם כאשר דרשו: "אלף נכנסין למקראאחד יוצא להוראה" לא באו לדבר על הצלחתו של היחיד, או על הצלחת הישיבה, חז"ל באו ללמד אותנו שהכניסה לבית המדרש היא כניסה לתהליך כללי, עולם שבהתהוות, נכנסים בו תלמידים והוגים בעמלה של תורה, כל אחד לפי כוחו ומדרגתו, אבל כולם בבית מדרש אחד, בבית יוצר אחד, מתוך רוח המיוחדת לבית מדרש זה, ומתוכםמתוך עמלם של כולם, מתוך שקידתם וחידושם, יוצאת המגמה האחת, של ההוראה. הוראה שתביא לידי ביטוי את ייחודו של בית מדרש זה. בית מדרש שיש בו אלף, כלומר שיש בו יצירה רוחנית גדולה, שרבים עמלים בו, לפי רוחו, הם מתגדלים כפרטים, כל אחד לפי כוחו, אך החשוב הוא שבית המדרש הזה מתגדל, שמתוכו נוצרת העוצמה שתתבטא בהוראה. וכלשונו של ה"שפת אמת": "כעניין אלף נכנסים למקראכן  הנבחרים מתוך כללות ישראל והמה באים בכוח הכלל" (בחוקותי, תרמ"א, ד"ה בפסוק), ומביאים לידי ביטוי את הכלל כולו. אולם תהליך זה מחייב דגירה, כמו תרנגולת על ביציה, היושבת, ומחממת, ומתבשלת, בתהליך ארוך ומייגע, שאין בו יופי חיצוני, ולא תוצאות מיידיות, שבו זקוקים לסבלנות כדי להוציא אפרוח, חי ונושם. רבים, אלף, מתדפקים על דלתות הישיבות לסוגיהן, וחפצים בתורה, וכולם שותפים לתהליך היווצרותה של תורה בארץ ישראל, מתוך הזמנים המיוחדים הללו. גם ליחיד וגם לרבים נאמר: אנחנו ביחד יוצרים מתוך עמלינו, הפרטי והציבורי, תורה גדולה ומאירה, שתצא אל הפועל מתוכנו, על ידי אותו אחד מאלף, שיכול להיות כל אחד מאיתנו, או כולנו יחד. זה דורש מאיתנו סבלנות, ודורש מאיתנו יכולת להביט לטווחים ארוכים, ולמאמץ משותף של יצירה וחידוש.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

שתפובס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.