פרשת יתרו: מרפידים עולים להר סיני

א. אחרי שהולכים הביתה

אירוע גדול משאיר רושם בלבבות, מי שהיה נוכח במעמדים גדולים מצערים או משמחים, גם לאחר משך זמן ארוך הוא זוכר את המעמד המרגש ההוא, לעיתים הוא זוכר אותו לפרטי פרטים, עד הפרט הקטן ביותר, מי עמד, היכן עמד, מה אמר, מה לבש ועוד ועוד. אבל לאירועים גדולים עם כל עוצמתם, יש השפעה קטנה מאד על החזרה לשגרה. אחר כך כשכולם הולכים הביתה נפעמים, וחוזרים לסדר היום ולשגרת החיים לא נותר שם הרבה מעבר לזיכרון יפה, אירועים גדולים ממעטים להשפיע השפעה ממושכת על חיינו. בליל החתונה כולם מתרגשים, האירוע נוצץ, המון אורחים, כולם יפים ומכופתרים, כולם מחוייכים. האם שמחת ליל החתונה שורדת כמה שבועות אחר כך כשבני הזוג מתקוטטים ביניהם? האם הלילה ההוא העוצמתי מצליח לגרום להם לחזור זה לזו אחרי מריבות בלתי פוסקות? אירועים מעין אלו הם מהווים רק נקודת שיא שפעמים רבות משאירים אמנם רושם, אך אין בכוחו לשרוד את המציאות. כך מנסחים זאת חז"ל  (מופיע ברש"י לשמות ט"ו, ב'): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו". יחזקאל מגדולי הנביאים, ורואה "מראות אלוקים", ובכל זאת השפחה הפשוטה, חסרת העומק והידע, רואה יותר. אלא שכבר בלשון רש"י מודגש התואר שלה: שפחה. היא אמנם רואה אך המראה החד פעמי לא משנה את מעמדה, לא הופך את חייה. אפילו אירוע מדהים וחד פעמי בתולדות העולם כקריעת ים סוף, הוא עדיין יכול להיות עוד אירוע היסטורי, אם האדם לא מפנים אותו.

ב. מלחמת עמלק קודמת למתן תורה

האירועים שהתורה מספרת לנו עליהם לפני מתן תורה, אינם מקריים חלילה, לא לחינם היו צריכים ישראל לעבור מה שעברו לפני שיקבלו תורה, זהו חלק מהופעת התורה בחייהם. גם יתרו המופיע בפתיחת פרשתינו מופיע כי "שמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק" (רש"י שמות י"ח, א'), יתרו לא בא אחרי קריעת ים סוף, למרות הנס הגדול הוא עוד לא מגיע, רק צירופה של מלחמת עמלק יחד עם קריעת ים סוף מוציא אותו מביתו, אל המדבר. בסוף הפרשה הקודמת מופיעה מלחמת עמלק: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק… והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק… ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (שמות י"ז). וצריך להבין: יהושע עד לפרשה זו הוא איש אנונימי, לא שמענו את שמעו, מדוע משה רבינו בוחר בו כדי להילחם עם עמלק? ובכלל יש להבין מדוע בא עמלק להילחם בישראל, הרי ישראל במדבר, אין להם סכסוכי קרקעות או שכנים כלשהם, מדוע עמלק בא מרחוק להילחם באומה שלא פגעה בו? ומהי משמעות המקום המוזכר בתורה כמה פעמים, "רפידים", האם יש יחס בין המקום הזה ובין המלחמה בעמלק?

ג. רפיון ידיים

המכילתא (מדרש הלכה לספר שמות) שואל את שאלת המקום: "אמר רבי חנניה הדבר הזה שאלתי את רבי אלעזר שהיה יושב במתיבתא רבא (=בישיבה גדולה): רפידים מהו?  אמר לי כמשמעו". כלומר לשיטת רבי אלעזר רפידים הוא שם מקום בלבד. אבל המכילתא מביא הסבר נוסף: "אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם…" (שם נ). אין לעמלק כח לבוא ולהילחם עם ישראל, ובוודאי לא עכשיו אחר הניסים הגדולים של קריעת ים סוף, אלא אם כן ישראל עצמם פותחים לו פתח. כאשר אנחנו עומדים ברפיון על ערכינו ועל עצמינו, כשאנחנו לא יודעים לעמוד בביטחון על עוצמתנו הפנימית, אנחנו מזמינים את שונאינו לבוא אלינו. אבל דברי המדרש צריכים ביאור: מהו אותו "רפיון ידיים" שישראל נמצאים בו, מדוע לפתע ישראל ברפיון, אחרי שראו את הניסים הגדולים, ואת העוצמה הגדולה של דבר ה' אליהם, האם עכשיו לפתע מתאים להם להתרפות?  עוד צריך להתבונן מה היחס בין הרפיון שאוחז ישראל ובין מלחמת עמלק, האם יש יחס ישיר בין שני אלה?

ד. רפיון תוצאת המפגש

חז"ל במקום אחר מתארים סיבות שונות העלולות לגרום לרפיון ידיים מהתורה: "…כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים… כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה שבליבו של חכם…מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה…" (ויקרא רבה, י"ט,ב'). במשל ארוך שרק מסקנתו הובאה כאן,אומר העצל המכונה במדרש כאן בתואר "טיפש", כי אין הוא יכול ללמוד תורה משלוש סיבות: האחת כמות התורה, המון פרקים, המון פרטים, אינסוף של לימוד, אין בכוחי ללמוד. הטעם השני כבר עוסק באיכות העומק הלימודי: מי יכול להגיע לליבו של חכם, הלב הרחב והעמוק, כמה שאלמד לא אהיה כמוהו. והטעם השלישי הוא שאינני מגיע להישגים הנדרשים אני לומד הרבה אך שוכח. חז"ל מבארים לנו, שלעיתים דוקא המפגש עם עוצמת התורה, גודלה ועומקה, מביאים רפיון ידיים. האדם הנפגש עם הגודל והעוצמה, מוצא עצמו לפתע חסר יכולת לעמוד בכך, בגודל ביכולות העמוקות של תורה, באינסופיות שלה. כך מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין (מאמר קדושת השבת ז'): "ובליל פסח האיר להם ה' יתברך בתוקף האור ואחר כך חזר נעלם..", ישראל זוכים לאור גדול אך אין הם מסוגלים לקנותו, הוא אמנם מאיר חזק הוא גדול ועמוק, אך כשבאים לחיות אותו הוא דורש עמל גדול, והאור כבר איננו.

ד. יהושע כנגד עמלק

לרפיון הידיים הבא כתוצאה ממפגש עם עוצמת התורה, יש פיתרון בדמותו של יהושע הנלחם בעמלק. תכונתו המרכזית של יהושע כפי שמופיעה בפרשת כי תישא: "… ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג). יהושע הוא איש הקביעות, אצלו אין רפיון ידיים, הוא לא מש אף פעם מתוך האוהל. קביעותו היא הסמל למי שנחלש ורפו ידיו. המצוה ללמוד תורה בקביעות :"והגית בו יומם ולילה", מקורה בפר יהושע פרק א', יהושע שלא ימיש מתוך אוהלה של תורה, שהוא סמל העיקשות והעקביות, רק הוא מסוגל להילחם במי שמעורר ספקות, במי שחלשו ידיו. משה רבנו באותה מלחמה נדרש גם הוא לקביעות והתמדה, ידיו פרושות  כלפי מעלה, ותיכף כשמורידן מנצח עמלק, ורק כאשר ידיו כלפי מעלה מנצחים ישראל. והפסוק מסיים: "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". מסביר החזקוני: "כל דבר העומד בעומדו ובחזקתו ואינו מחליש, ואינו נחסר מכמות שהיה קרוי אמונה". אמונה היא עוצמת הדבקות והקביעות. מתוך עולם של אמונה יוצא יהושע בן נון להילחם במעוררי הספקות, בחולשות הפנימיות, רק הדבקות והעיקביות יכולים ליצור את השינוי. לפני שנכנסים למתן תורה, צריך לייסד בישראל את הדבקות והעיקביות, שאותן מייצג יהושע תלמיד משה.