א. מעמד הבאת הביכורים
פרשתנו פותחת במצות ביכורים : “ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה’ אלוקך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקך לשכן שמו שם” (דברים כ”ו, ב’) ואחר שהביא האדם את הפרי המובחר לבית המקדש, קורא את פרשת הביכורים, ומניח את הביכורים לפני ה’ במקדש, אחר שהכהן הניפו כמצווה בתורה. כבר בפסוקים אנו מוצאים שהיחס למצוה זו הוא שונה; התורה לא מסתפקת במצותה להביא את הפירות לבית ה’, בפסוקים מופיע, שלא כדרכם, האופן הטכני -”ושמת בטנא”, כלומר חשיבות מיחס הכתוב לאופן שבו מוגשים הביכורים. וכך אומרת המשנה: “העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה” (מסכת ביכורים פרק ג’ משנה ח’) לא רק התוכן חשוב – גם הכלי חשוב. המשנה מאריכה לתאר את התהלוכה החגיגית של מביאי הביכורים:” כיצד מעלין את הביכורים? כל עירות שבמעמד, מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון…והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים…וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום” (שם משניות ב-ד) טקס גדול, ומעמד רב רושם היה בהבאת הביכורים, אריכות רבה אנו מוצאים במשניות ובדברי חז”ל על עצם המעמד וחשיבותו. ויש אכן מקום רב להתבונן בכך, מהי חשיבות המצוה הזו, שהכתוב כל כך מאריך בה, ושבתולדות ישראל נחשבה מאד.
ב. חביבותו של הראשון
לא רק הביכורים נקראו ראשית, מצאנו גם לגבי הפרשת חלה את הביטוי הזה: “…בבואכם אל הארץאשר אני מביא אתכם שמה…ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה” (במדבר ט”ו י”ח- י”ט). וגם התרומה נקראה ראשית; “ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו” (דברים י”ח, ד’). מצאנו אם כן שתרומה וביכורים וחלה וראשית הגז כולם נקראו בשם ראשית. אולם לא רק בתחום זה אנו מוצאים את הביטוי ראשית, גם ישראל נקראו ראשית: “ קודש ישראל לה’ ראשית תבואתה” (ירמיה ב’, ג’) עם ישראל כולו הוא הראשית לה’. וגם באופן שלילי מצאנו ביטוי כזה, כלפי עמלק , ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד” (במדבר כ”ד, כ’). מהי משמעותו של הביטוי הזה? מהו המכנה המשותף בין כל הדברים הנקראים ראשית, ומדוע נקראו בשם זה? מצאנו גם לגבי הבכור הנולד ראשון במשפחה, יש לו בדרך כלל חביבות מיוחדת, מדוע?
ג. להעלות את הראשון
החקלאי העובד בשדה, טורח ומנכש ועודר, ומשקה ומגדל בכל ימות השנה את פרדסו או את שדהו, מחכה זמן רב עד שרואה פרי מוצלח במעשה ידיו. המראה הראשון, הפרי הראשון הוא המרגש ביותר, הוא המבטא את הצלחתו ויתרונו של המגדל. מיד ברגע הראשון נדרש האדם להעלות את הראשית, לברר לעצמו ובקול רם, מנין הכח והעצמה, להעמיד סדר ברגשותיו, ולתת את הראשית לכהן. המעשה המיוחד הזה יוצר ברור גדול בנפשו של אדם ומעמיד בפרופורציה את סדרי כוחותיו. כך זה בביכורים וכך זה בכל ראשית וראשית, כך זה בתרומות ומעשרות, וכך זה בגז הצאן. הראשון החביב והאהוב, מברר בתוכנו את הסדר העולמי הנכון. ישראל לחביבותם נקראו הראשית, והעמלקים לגודל ריחוקם נקראו ראשית גויים. טקס גדול ומעמד חשוב הוא מעמד הביכורים, כגודל התמודדותו של האדם והמאמץ הנפשי שנדרש ממנו כדי לתת את הראשית לה’, כך מחשיבים אנו את המעמד הזה, ובכבוד גדול, בשירה ושמחה ציבורית אנו נותנים את הראשית לה’. מביאי הביכורים חשובים הם, את הטוב והמשובח מקריבים כלפי מעלה, ולכן בעלי אומנויות, שכירים העוסקים במלאכתם, אפילו הם מפסיקים כדי לשאול בשלום מביאי הביכורים ולהתיחס בכל כובד הראש לתרומתם.
ד. הכל טמון ומונח בראשון
מעבר להיות הראשון חביב מכולם, יש בראשון ענין פנימי ומהותי יותר: במזמור “לכה דודי” הנאמר בכל קבלת שבת, אנו אומרים את הביטי: “סוף מעשה במחשבה תחילה” – המחשבה של הכל, המחשבה שראתה את הכל , המחשבה האלוקית העומדת ביסוד הכל, טמונה בראשוניות.
“בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” אין הכונה להתחלה הכרונולוגית, שהרי אין תפקידו של התנ”ך ללמד אותנו היסטוריה, הראשית – נקודת הזינוק ההתחלתית היא היסוד הפנימי שהכל טמון בו, כל מה שעתיד לצמוח ולגדול, הכל טמון בנקודת הראשית, ומכאן עצמתה וחשיבותה.
ה. ראש השנה הוא ראשיתה
לא לחינם אנו קוראים בכל שנה את פרשת כי תבוא המתחילה בביכורים, לפני ראש השנה. ההתקדשות וההטהרות של תחילת השנה, תפילות ישראל בבתי הכנסת, תקיעות השופר, החגיגה של תחילת השנה, היא אות לכל השנה כולה. לאות ישנן שתי משמעויות: האחת הנוגעת למאמץ מצידנו, את השמחה של ההתחלה אנו מקדישים לשמחה במלכות ה’. אולם לא רק מצידנו, אנו יודעים שהכל טמון בבסיס ובהתחלה, אם ההתחלה היא בקדושה ובשמחה, תצא כך לפועל בע”ה כל השנה. מנהג ישראל ידוע, הוא לאכול תפוח בדבש בראש השנה, שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, וסימנים נוספים אנו עושים כדי לבטא את הראשית לטובה, וכך נהגו האמוראים, מדינא דגמרא. משתדלים ישראל בראש השנה שלא לכעוס, שלא לאכול מאכלים חמוצים, שלא להזכיר כל מה שקשור לחטא, והכל כדי שלא לפגום חלילא בראשית השנה, וביסודה. פרשת ביכורים שאיתה אנו פותחים את הפרשה מביאה בהמשכה גם את פרשיות הקללות והברכות המופיעות בתחילתה, מעמד הר גריזים והר עיבל, שבו נאמרו הברכות והקללות היה מיד בהתחלה עם כניסתם לארץ, וגם זה בא לומר לכאורה, אם ההתחלה נעשית כיאות ההמשך טמון בה, והקב”ה מצוה אותנו בכל דבר לשים את הדגש בהתחלה. יהי רצון שנזכה לתחילת שנה טובה, והמשך שנה טובה ומבורכת לכל ישראל.