בס"ד
מצב המלחמה הוא מצב של פיקוח נפש, סכנת המלחמה יוצרת שינויים גם מבחינה הלכתית , וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים: "חלו צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו. אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורות. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב (=אלו) עורפי חזירים וכיוצא בהן" (פ"ח ה"א) חייל המצוי בקרב מותר לאכול מה שמוצא אף על פי שאלו מאכלות אסורות. חייל שנאלץ לחלל שבת, שנאלץ להתפלל שלא במניין, ולעיתים בלא תפילין, רוחו עלולה ליפול בשל כך, אולם התורה מתירה זאת כחלק מצרכי המלחמה. מעבר להיתר ההלכתי בנוגע לאיסורי אכילה, ישנו היתר נוסף, ומחודש יותר. תוך כדי החיספוס המלחמתי, עובד יצרו של האדם שעות נוספות, ולעיתים היותו של האדם לוחם והורג, פוגע בעדינותו ורגישותו, ואין הוא שולט לגמרי ביצרו – וכאן באה התורה לעזרתו: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה" הוא לא בחר בה מחמת אישיותה, אלא מחמת יופיה. הוא לא רצה בה מתוך בחירה הגיונית אלא "חשק" – במצב רגיל בודאי היינו גוערים באדם כזה. אבל במצב המלחמה הוא שונה, וכאן יורדת התורה לנפשו של אדם ומתקנת אותו.
מותר אבל אסור אך עדיין מותר
פונה התורה לנפשו הסוערת של החייל בשעת הקרב, ומעדנת אותו, וכך פוסק הרמב"ם להלכה בהלכות מלכים: א. נאסר מסחר בנשים אלה, אסור לו לשאת אלא אחת מהן, ואין הוא שובה ולוקח מהן למישהו אחר. ב. אישה זו צריכה לעבור תהליך של גיור. ג. היא יושבת בביתו ומתאבלת על הוריה ועל דתה במשך שלושים יום, ובזמן הזה הוא אסור לגעת בה. ד. ועד לנשואיהם כדת משה וישראל צריכים לעבור שלושה חודשים "ונושאה בכתובה וקידושין" . ה. אם לא חפץ בה לבסוף – אסור לו להתעמר בה ומכור אותה כשפחה, אלא היא משתחררת והולכת לדרכה. וכך אמנם מתירה לו התורה את אותה האישה שלקח בחפצו, אבל מגבילה היא את יצרו. נותנת לו מקום אבל מעדנת אותו, ומכוונת אותו לפי ערכו הפנימי. אין זו דרך של לכתחילה, לא כך היינו רואים את החייל בשעת מנוחה ורגיעה, אולם לא ניתן להתעלם מהקושי שעומד בו ומהיצר הטבעי שעלול להשתלט עליו, והתורה מבינה לנפשו ומעדנת אותו.
דיברה התורה כנגד יצר הרע
הגמרא במסכת קידושין, כפי שמופיע ברש"י בפרשתנו, קוראת שם לעיקרון הנלמד בפרשתנו: "לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע". פעמים רבות אדם נלחם עם עצמו, ומייסר את עצמו כדי ללכת בדרך ישרה. לא תמיד משלים האדם בקלות עם הצורך להיות ישר ומוסרי – לפעמים זה קשה, לפעמים היושר גורם חסרון כיס, לפעמים להפסדים חברתיים ואחרים – אבל תמיד צריך להתגבר על עצמו, ולהתרומם מעל הקושי היצרי. אבל יש מצבים בהם התורה מאפשרת לאדם ללכת על פי דמיונו, בהגבלות מסוימות, אבל לפי דמיונו, המראה היפה תופס את לבבו, החשק משתלט עליו, אדרבה ילך עם עצמו, לפי ההגבלות שהוזכרו לעיל, ונראה מה תהיינה תוצאות דרכו. הפסוק אומר: "היצור יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם" – הקב"ה שברא אותנו יודע מתי עלינו להכריח את עצמינו, ומתי עלינו ללמוד לתת בהגבלה מסויימת ללכת ולהבין את דרכו מתוך תהליכי חיינו. התורה מתארת לנו את תהליך ההתדרדרות. מי שחייו מושתתים על פי תפיסת עולם חושית, הוא רואה וחווה דברים המשפיעים עליו, היופי, הפאר, החושיות הם אמנם מלאי צבע, אך לא מלאי ערך ולא מלאי עומק ופנימיות. כל חיי התורה והקדושה בנויים על תפיסה פנימית של החיים. לבל נתרשם מהיופי החיצוני, ומההדר הנראה לעין בלבד, נעמיק להביט על נפש האדם, על שכלו ודרכו הרוחנית, על מידותיו, על מעשיו. המבט החיצון יכול להטעות – לא כל היפה הוא גם טוב, תחילת הנפילה נובעת מהמבט החיצוני בלבד. בחודש אלול שאנו נמצאים בתוכו, אנו תוקעים מדי יום בשופר, מטרת השופר היא ההתעוררות – היציאה מהמבט השטחי החיצוני אל הלב הפנימי, אל העצמית.
פרקי אבות – יהי ביתך פתוח לרווחה
"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" בעוד חברו יוסי בן יועזר דיבר על הבית כ"בית ועד לחכמים", דווקא איש ירושלים מקור החכמה והתורה מלמד אותנו לפתוח את הבית לפני עניים, ולהפוך אותם לבני בית. כי הבית המשפחתי והציבורי נבנה מתוך היכולת לתת ולהעניק. רבנו חיים מוואלאז'ין תלמידו של הגאון מווילנא אמר לבנו בשעת פטירתו שעיקר האדם הוא להיטיב לזולתו, זו עיקר אישיותינו, היכולת לתת, היכולת להיות טובים. השילוב בין שני התנאים הקדושים הללו בונה את האיזון שבין החכמה והחסד, ששניהם עמודי יסוד.
אקטואליה מזוית יהודית
דוד בן דוד – ניצול שואה, לוחם, חלוץ, ממקימי גוש עציון נפטר בשבוע שעבר בגיל 98 כשהוא עטוף בטלית שלו. את סיפור חייו אפשר לספר דרך הטלית הזאת, שעברה איתו את הכול. כילד חווה את שריפת בית הכנסת בידי הנאצים, יחד עם כל ספרי הקודש, וספרי התורה שהיו שם, כשלפתע עפה למולו טלית, אותה הוא לקח וברח. הוא עלה לארץ כמעפיל בספינה טרומה ולפני שהיא פוצצה הצליח לצאת משם בעור שיניו כשהטלית איתו, וגם כשנלחם בגוש עציון ונשאר מהבודדים ששרדו, הטלית היתה איתו, ואיתה הוא נקבר בשבוע שעבר. משרידי דור מקימי המדינה, דור של אנשים ערכיים, שויתרו על מה שנגע לחייהם הפרטיים והכל כדי להקים מדינה ליהודים. אולם המיוחד בו היה החיבור שבין העשיה הלאומית והציונית לטלית ולמסורת, חבל על דאבדין.
אורות השבוע
כותב הרב קוק: "כל עיצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה, ומהפכת את העיצבון לשמחה" – העצבות היא חיסרון, מפני שהיא לא נותנת תקווה ומקדמת את האדם למקום טוב יותר, יש לפעמים שאנו בצער, לא בעצבות. כי הצער ממקד את האדם לכיוון הנכון, העצבות משתקת אותו.