פרשת כי תצא: נזר הבריאה

א. בעידן של אלימות

רוב תושבי מדינת ישראל חיים בבתים משותפים, לעיתים בתי רבי קומות, לעיתים עשרות משפחות בבניין אחד ובמגדל אחד. עד כמה אנו מכירים זה את זה? עד כמה מכבדים זה את זה?  אדם יכול לגור בבניין כזה ולהישאר מאד בודד, אמנם כשיצא מביתו הוא יאמר שלום לשכן אבל חוץ מאמירת שלום סתמית אין באמת קשר בין אנשים. יכול אדם להיות חולה בביתו, ואף שכן לא יידע ולא יוכל לעזור. ההמוניות והריבוי משאירים אותנו מעט אדישים לכבודו של כל אחד, ובוודאי מטשטשים מאד את ייחודו של כל אדם ואדם. התורה במצוות רבות מחייבת אותנו לתשומת לב לכל אדם, לכל נשמה, גם כזו שהרבתה לחטוא, גם כזו שבאופן טבעי אדם מתרחק מפניה. אדם הוא נפש הוא אישיות, באשר הוא. מדינת ישראל נמצאת באזור כאומה הנורמטיבית היחידה, שעדיין מידות וערכים כמו חיי אדם, וחסד הוא חלק בלתי נפרד מעצם קיומה. שעדיין דורשת צדק ומעמידה גם מנהיגים לדין על שחיתות ושוחד. פרשיות השבוע באות תמיד כדי לתת מענה לדברים איתם אנחנו מתמודדים, ופרשת השבוע שלנו מעמיקה בתוכינו, את ערך חיי האדם, כבודו ומעמדו.

ב. מכנה משותף

פרשת השבוע שלנו מלאה במצוות, יש בה שבעים וארבע מצוות, עשרים ושבעה מצוות עשה, וארבעים ושבע מצוות לא תעשה. ולמרות שהמצוות שבפרשתינו שייכות לנושאים רבים ומגוונים נדמה לי שהמכנה המשותף שלהם נוגע בכבודו של אדם. נמנה רק כמה מהן: הפרשה מתחילה בהתנהגות עם שבויות מלחמה, שאם לא תחפוץ בה לא תמכור אותה "ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף", ושבויית מלחמה זו איננה שפחה "לא תתעמר בה". וגם הנידונים למוות בידי בית הדין "לא תלין נבלתו על העץ", "כי קללת אלוקים תלוי", ומצוות עשה לקבור אותו. וכך גם בתוך המערכת המשפחתית, מחמירה התורה עם מי ש"הוציא שם רע על בתולת ישראל", ומי שאנס אישה לא יוכל לעוזבה כך סתם "לא יוכל לשלחה כל ימיו". וכך גם במערכת הצבאית: מקום מיוחד מחוץ למחנה לשירותים "ויד תהיה לך מחוץ למחנה", "ויתד תהיה לך על אזנך". ועבד הבורח אליך מאדוניו אל תשיב אותו להתענות אצל אדונו, ואל תונה אותו "עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו". והשכיר יכול לאכול אצל אדונו במה שעובד, ואסור לחסום אותו, "ואכלת ענבים כנפשך שבעך", ובעל חוב לא רשאי לגבות חובות בכח הזרוע אלא דוקא על ידי בית הדין, ואין לקחת ממנו משכון הנוגע לו לצרכי חייו כגון בגד או שמיכה. ולשמור על כבודם של יתומים ואלמנות, ולא למשכן אותם, ולהניח שם לאחיו המת ועוד ועוד.

ג.ערכו של האדם

על ערכו של אדם באשר הוא אנחנו לומדים דוקא מהאנשים החוטאים שענשם בידי בית הדין הוא החמור ביותר, עונש המוות. "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוקים תלוי…" (דברים כ"א, כ"ב- כ"ג). איש זה נידון למוות על חטא חמור, שעשה במזיד, בית הדין של צדק חתם את חייו, ובכל זאת נדרשים אנחנו לשמור על כבודו. אין להשאירו תלוי למען יראו וייראו, אלא באותו היום מצווים אנחנו לקוברו. והתורה מטעימה מצוה זו בטעם:"כי קללת אלוקים תלוי". הגמרא במסכת סנהדרין, המובאת כאן בפירוש רש"י מסבירה זאת: "משל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות (שודד), ונתלה. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי…" (רש"י שם לפס' כ"ג). האדם נברא בצלם ובדמות :"ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו…" (בראשית א' כ"ז), גם האדם החוטא נברא בצלם, ובזיונו הוא בזיון בוראו, והמזלזל באדם מזלזל במי שברא אותו, כביכול כאילו המלך תלוי חלילה, "זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו" (לשון רש"י שם)

ד. יהושע מקיים צו ה'

חמישה מלכים גדולים וקשים ניצבים באחד הקרבות הניסיים מול יהושע בן נון. הוהם מלך חברון, פראם מלך ירמות, יפיע מלך לכיש, דביר מלך עגלון ואדוני צדק מלך ירושלים, נאספים יחד להילחם מול יהושע. ובהבטחת ה' על ישראל "כי בידך נתתים לא יעמוד איש מהם בפניך" (יהושע פרק י'),כובש אותם יהושע ומנצחם. ושם נעשה הנס המופלא: "… ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. וידום השמש וירח  עמד עד יקום גוי אויביו…" והניצחון הגדול הסוחף של יהושע, לא גורם לו לשכוח את מצוות התורה הנזכרת בפרשתינו: יהושע הורג את חמשת המלכים הרשעים הנלחמים איתו :"ויכם יהושע אחרי כן וימיתם ויתלם על חמישה עצים, ויהיו תלויים על העצים עד הערב. ויהי לעת בוא השמש ציוה יהושע ויורידום מעל העצים" (שם פס' כ"ז). ומסביר הרמב"ן בפרשתינו שארץ ישראל ארץ החיים לא ראוי בה השארת המלכים הללו תלויים, אף שאינם ישראל, ואפילו שהן אויבים קשים שנוצחו.

ה. סגולת הנשמה

רבי עובדיה ספורנו בפירושו לפרשתינו מעמיק נקודה זו: " הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלוהים, ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלוקים… ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלוקים, כי הלנת המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנקרא אלהים" (דברים כ"א, כ'). רבי עובדיה ספורנו מחדד את משמעות ערך האדם, הרי כל אדם מישראל הוא בעל נשמה אלוקית, ובכל אחד ואחד מאיתנו נקודה נפשית נצחית, שגם הגוף הבלה אחר ימות האדם אינו מבלה אותה, והיא נשארת נצחית וטהורה. אם כן לא נכון לבזות את האדם מפני שכבודו תלוי באותה נקודה ששום חטא לא יכול לפגום אותה. כבודו של אדם הוא הנקודה העצמית הכי מהותית לו, וביזויו הוא זלזול בנקודת האמת. כשאנו באים בימי הסליחות הללו לבקש מחילה מהקב"ה על חטאינו שבכל השנה, אנו אומרים "הבט לברית ואל תפן ליצר", רבונו של עולם אל תביט ביצירות שלנו, שחלקן כעורות ושחורות, הבט בנקודת האמת שבנו, בנקודת הנצח, זו היא הפנימית והעצמית לנו, והיא חשובה יותר ממעשינו. אם נפנים בתוכינו את המבט הזה, נכבד ונשמור על חיי כל אדם, נהיה בוודאי ראויים יותר לסליחה, שבת שלום.