פרשת משפטים: השקלים המרימים אומה שלמה

א. בזכות רוח ההתנדבות

נסעתי לפני כשנתיים באחד מכבישי הארץ, שעת אחר הצהריים המאוחרות, על הכביש באמצע שום מקום עומד יהודי מבוגר, מראה פנים של איש אציל, עומד וממתין לטרמפ. לא יכולתי סתם כך לחלוף על פניו, עצרתי והצעתי לו לנסוע איתי. בדרך שוחחנו, הוא שאל לשמי ולעיסוקי, ואני שאלתיו לאן פניו מועדות. בתחילה הוא לא רצה לספר, אולם אחר כך נתרצה. בכל יום חמישי, אני מסיים מוקדם את העבודה במשרד, ונוסע לאחד מהיישובים ומתנדב לשמירה במשמרת הלילה, ובבוקר אני עובד עד שעות הצהרים המוקדמות בחקלאות, כדי לעזור למושב, ואז אני נוסע חזרה הביתה לשבת. יש לך קרובי משפחה או חברים באותו מקום, שאלתי, לא הוא השיב, אני הגעתי אליהם כשהם פירסמו שהם זקוקים לעזרה, וכבר שלוש שנים אני שם בכל יום חמישי ושישי. הבאתי אותו עד למושב, רציתי להביע את התפעלותי ולא מצאתי מילים. סתם איש בסתם מושב ברוח כל כך גדולה של מסירות והתנדבות לא רגילה. המצב הכלכלי הקשה בשנים האחרונות חשף בתוכנו את אנשי ההתנדבות, והתברר כי הם רבים: סיוע באוכל למשפחות נזקקות, בתי תמחוי, עזרה לזקנים ומעוטי יכולת, גם מי שהיה אדיש עד עתה, לא יכול להישאר מבחוץ. שלא לדבר על אנשי המילואים והמתנדבים לשרת יותר. בעולמנו הרוחני, עולם של תורה אנו מוצאים הדגשה לרוח  ההתנדבות, כל המשכן הוקם על בסיס "איש אשר ידבנו ליבו" – מהי משמעות ההתנדבות, עד כמה ערכה גדול, ומדוע?

ב. א' אדר – משמיעין על השקלים

כך פותחת המשנה במסכת שקלים (פרק א' משנה א'):"באחד באדר משמיעין על השקלים…" הדין הזה קשור כבר להכנות לחג הפסח, שבראש חודש ניסן בזמן שבית המקדש היה קיים היו קונים את קרבנות הציבור מן השקלים החדשים, ולכן אספו אותם בחודש אדר, ומכריזין על כך כבר בראש חודש אדר. בימינו לצערנו, טרם נבנה המקדש, ועדיין אין צורך בקרבנות ציבור, ולכן אין אנו אוספים שקלים, ובכל זאת זכר למצוות מחצית השקל אנו קוראים בשבת הראשונה של חודש אדר את פרשת מחצית השקל, זכר לאותה מצוה שאנו מקוים שנזכה לקיימה בקרוב. כשנתבונן בדבר לכאורה עולות כמה תמיהות: אם אין אנו אוספים את מחצית השקל מה הטעם לקרוא את פסוקי המצוה, ועוד הרי מעיקר הדין הכרזת איסוף מחצית השקל היתה בא' אדר ביום שבו צריך להתחיל ולאסוף את הכסף, ומה הטעם לעשות זאת בשבת, שבה אין עוסקים בעניני כספים, ובודאי שלא אוספים כסף לשום מטרה? מה משמעות המצוה הזו בימינו, האם היא באה רק כדי שנזכור את המצוה המקורית לכשיבנה המקדש או שיש לה משמעות גם אלינו?

ג.להרים ראש בכי תישא

כשהתורה מצוה אותנו לתת מחצית השקל למשכן היא לא מסתפקת במילת הציווי לתת היא מתחילה בביטוי אחר לגמרי: "וידבר ה' אל משה לאמור. כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל' י"א- י"ב). יש כאן נשיאת ראש של ישראל, בעצם המצוה לתרום מחצית השקל טמונה נשיאת הראש של ישראל. כך גם בחז"ל: "ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם משאני מת אין אני נזכר? אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה קוראין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן" (מדרש תנחומא, כי תישא סוף ג') חז"ל ראו בפרשת שקלים הרבה מעבר לכסף לצרכי הקרבנות, יש כאן זקיפת הקומה של ישראל. המצוה של משה לישראל איננה רק דאגה לקרבנות הציבור, יש כאן דאגה למציאות הרוחנית של ישראל, דאגה לצורך להרמת ראשם, הערך העצמי שלנו משתנה בפרשה זו. וכך מציינת גם הגמרא בבבא בתרא (דף י' ע"ב): "אמר רבי אבהו: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תישא". הגמרא אם כן במפורש רואה בפרשה זו נקודת מפנה עמוקה ביחס הישראלי העצמי. (וזה בודאי לא מקרי שדוקא ערב חג הפורים אנו נדרשים לכל ההתרוממות הנפלאה הזו). כיצד המצוה הפשוטה לכאורה של לתת כסף לקרבנות הציבור הופכת להיות גדולה כל כך ומשמעותית כל כך?  מה ראו חז"ל במצוה זו?

ד. מה רבו פעמייך – בת נדיב

האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" מבאר את נקודת העומק של פרשת שקלים: רבונו של עולם לא חפץ במחצית השקל שלנו, אין המקדש זקוק לכך, יש נקודה אחת מרוממת מכל תקציב קרבנות הציבור, והיא התעוררות הנדיבות הפנימית שבנו. הנתינה, יותר מהכסף הנתרם, יש כאן מציאות לבבית חדשה, הלב מתעורר מבקש לתת, זהו היסוד הפנימי שמתעורר. "שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל, כי בודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו" (פרשת שקלים תרל"א). ומוסיף שם השפת אמת ומשווה זאת לאברהם אבינו שהוא יסוד הנדיבות והחסד שבישראל.כשאדם מתנדב ואיננו "עושה חשבון" של כדאיות ורווחיות, כשהוא נותן מעצמו, בלי להתחשבן עם התוצאות, הוא מגלה נקודה פנימית בחייו, זהו יופיו של האדם, זוהי גדלותו. בחיינו הדברים נמדדים על פי תחרותיות והשגים, ומי שמצליח לצאת מן החיים המחושבים לטובת חיים של נתינה וחסד, מי שמתעלה לחיים ערכיים יותר הוא מרים את ראשו. כששואל משה במה תרום קרן ישראל? כיצד נביא את העם למציאות גדולה יותר ערכית יותר, התשובה האלוקית היא בכי תישא, כלומר כשתלמד לתת תדע להתרומם.

ה. להמשיך ולקרוא כי תישא

אין לנו מקדש, ולצערנו אין אוספים כרגע את מחצית השקל, אבל חז"ל ציוו אותנו להמשיך ולקרוא את פרשת כי תישא בכל ראש חודש אדר. ללמד אותנו, ולהפנים בתוכנו את הצורך בנידבת הלב, לא המתנה היא העיקר, לא הכסף העובר מיד ליד אלא הלב, המאמץ הפנימי לצאת מקטנות החיים ומשגרת היומיום, ולעלות לרמת חיים אחרת, של נתינה. בשבת אין עוסקים בעסקי כספים, לא נותנים ולא לוקחים כסף, ואף על פי כן נקרא בתורה את פרשת שקלים, לא כדי לתת אלא כדי להכין את הלב למציאות של נתינה. בחג הפורים נגזר על ישראל גזירה קשה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", חז"ל מציינים שניצלנו בזכות שקלי ישראל שקדמו לשקלי המן, השקלים של המן היו שקלי כסף, רווח כלכלי גדול שיצא לבית המלכות  מכספי ישראל, אולם שקלי ישראל, הנובעים מהלב הפנימי הם גדולים משקלי כסף ולכן הם המנצחים. נדמה שבימינו אנו זקוקים מאד להרמת הרוח, ולנשיאת ראש לאומי, למדנו שהנתינה היא מרימה ראש, נלמד לתת ולהעניק וממילא ירום בע"ה רוח ישראל.