פרשת משפטים – שקלים: אם כסף תלווה את עמי

שתפו

א. מצוות שאיננו זוכרים

אם נשאל עובר אורח אקראי: אתה יכול להגיד לנו מצווה אחת שאתה זוכר מהתורה?  הוא בטח יאמר: מצוות שבת, או תפילין, או ברית המילה. מצוות מוכרות לכל ישראלי באשר הוא. כולם יודעים שיש צורך בכשרות האוכל, רבים מדליקים נרות בחנוכה, ומתחפשים בפורים, וכמעט כול צמים ביום הקדוש – יום הכיפורים. אבל כמה מאיתנו יודעים שלהלוות כסף לעני בישראל זו מצוות עשה מן התורה?  כמה יודעים שבכלל מצוות עשה דאורייתא זו כלול גם להשאיל לו כליו וחפציו?  כמה מודעים לכך שגמילות חסד עם כל אחד מישראל זו לא רק "טובה" שאנחנו עושים איתו, אלא מצוות עשה מהתורה?   כך פותח רבי ישראל מאיר מראדין, הידוע בכינויו: "החפץ חיים" את ספר "אהבת חסד": "מצות עשה מן התורה ללוות לעניי אחינו שנאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך …". הלוואה לעני שבישראל היא מצות עשה, ויש לה גדרים ודינים. אנחנו רגילים לראות רק בעשיה כלפי שמים מצווה גדולה, ואילו במעשי החסד הקטנים איזשהי מידת חסידות, אולם התורה בפרשת השבוע שלנו בתוך כל הדינים הרבים והמורכבים שהיא כותבת, דיני ממונות ונזיקין, דיני הדיינים והמועדות, מפורטים בה עיקרי מידת החסד: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה"  (שמות כ"ב, כ"ד). וחז"ל קובעים שהלשון "אם" איננה התניה, אלא צורת מצב כשתלוה כסף את עמי, כלומר זו מצות עשה להלוות לעניים כסף.

ב. הלוואה קודמת לצדקה

טעות זו מצטרפת לטעות נפוצה נוספת: כולם יודעים שלתת צדקה לעני זו מצוה. ואין מי מאיתנו שלא פותח את ידו, זה למשפחות נזקקות, וזה ליתומים או אלמנות, וזה לנפגעי טרור ועוד, אולם כשמדובר בהלוואה רואים את זה כעסק. אולם ההלכה קובעת את ההיפך הגמור, כך כותב ה רמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"י, ה"ז): "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך (=נהיה עני) ונותן לו מתנה או הלוואה… כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.." במידה מסוימת הנותן מתנה לעני אחרי שהעני, איחר קצת, מפני שהמעלה הגדולה שבצדקה זה לסייע אותו שלא יפול, עוד בטרם יבוא למצב שבו יזדקק לצדקה, כך ראויה היא המצוה שתיעשה. בדרך זו אין העני מתבייש, הוא יכול להצליח להתאושש, לעלות לקומתו הקודמת ולהחזיר את ההלוואה בדרך של כבוד. כך מסביר גם ספר החינוך את מצוות ההלוואה לעני: "וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחויבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דוחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן, אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהיכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם…" (ספר החינוך מצוה ס"ו). במצות הצדקה התורה מתחשבנת לא רק עם המצב הכלכלי, אלא במצבו הנפשי העגום של מי שנזקק לקבל מתנה מבני אדם, והוא מתבייש בכך. נתת לו צדקה העמקת את הבושה שלו, נתת לו הלוואה העמדת אותו על רגליו, והחזרת לו את כבודו.

ג. הלוואה צורת העולם

אולם מעבר לכל מה שדיברנו עד עתה במדרש כתוב יותר מכך: "בוא וראה מה בין מעשה בני אדם למעשה של הקדוש ברוך הוא: אדם שהוא חייב לחבירו מאתיים או שלוש מאות, והוא אומר לו: תן לי את שלי, ואומר לו: אין בידי כלום, מיד עושין מריבה ומבזין זה את זה. והקב"ה
אינו כן: אתה מוצא בקיץ שהיום לווה מן הלילה מתקופת טבת עד תקופת תמוז, ומתקופת תמוז עד תקופת טבת הלילה לווה מן היום, ובכל זאת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. לכך הזהיר הקב"ה את למשה  ואמר לישראל: אם כסף תלוה את עמי" (מדרש תנחומא). אם נתבונן במדרש: כתוב כאן שהלוואה לא נולדה כתוצאה מצרכי בני אדם, כשאחד עני הוא נזקק לעשיר, כאן למדנו שזהו חלק ממציאות העולם, חלק מהטבעיות בה הוא נברא. הלווה והלווה אמנם נמצאים כרגע בשני מהלכים במצב הנוכחי, אך המלווה צריך לראות עצמו כמי שמוציא לפועל נקודה עולמית המכוונת בעצם הבריאה. ועוד: כשהלילה לווה מהיום בתקופת תמוז: מי הוא המלווה ומי הא הלוה?  הרי הקב"ה הוא הלווה והוא המלווה כאחד, כביכול גם הקב"ה מתנהג עמנו בסוג של הלוואה, כך הוא מנהיג את עולמו, אם כן על אחת כמה וכמה שביננו, בין אח לאחיו ננהג לתת הלוואה, כדי לתמוך  זה בזה.

ד.  א' אדר – מתחילים להרים ראש

השבת היא הראשונה מ"ארבע פרשיות" שלפני ראש חודש ניסן, ובה נקרא פרשת שקלים. גם פרשה עוסקת במידת הנדיבות שבישראל. כשהתורה מצוה אותנו לתת מחצית השקל למשכן היא לא מסתפקת במילת הציווי לתת היא מתחילה בביטוי אחר לגמרי: "וידבר ה' אל משה לאמור. כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל' י"א- י"ב). יש כאן נשיאת ראש של ישראל, בעצם המצוה לתרום מחצית השקל טמונה נשיאת הראש של ישראל. כך גם בחז"ל: "ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם משאני מת אין אני נזכר? אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה קוראין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן" (מדרש תנחומא, כי תישא סוף ג') חז"ל ראו בפרשת שקלים הרבה מעבר לכסף לצרכי הקרבנות, יש כאן זקיפת הקומה של ישראל. המצוה של משה לישראל איננה רק דאגה לקרבנות הציבור, יש כאן דאגה למציאות הרוחנית של ישראל, דאגה לצורך להרמת ראשם, הערך העצמי שלנו משתנה בפרשה זו. וכך מציינת גם הגמרא בבבא בתרא (דף י' ע"ב): "אמר רבי אבהו: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תישא". הגמרא אם כן במפורש רואה בפרשה זו נקודת מפנה עמוקה ביחס הישראלי העצמי. כיצד המצוה הפשוטה לכאורה של לתת כסף לקרבנות הציבור הופכת להיות גדולה כל כך ומשמעותית כל כך?  מה ראו חז"ל במצוה זו?

ה. מה רבו פעמייך – בת נדיב

האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" מבאר את נקודת העומק של פרשת שקלים: רבונו של עולם לא חפץ במחצית השקל שלנו, אין המקדש זקוק לכך, יש נקודה אחת מרוממת מכל תקציב קרבנות הציבור, והיא התעוררות הנדיבות הפנימית שבנו. הנתינה, יותר מהכסף הנתרם, יש כאן מציאות לבבית חדשה, הלב מתעורר מבקש לתת, זהו היסוד הפנימי שמתעורר. "שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל, כי בודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו" (פרשת שקלים תרל"א). ומוסיף שם השפת אמת ומשווה זאת לאברהם אבינו שהוא יסוד הנדיבות והחסד שבישראל.כשאדם מתנדב ואיננו "עושה חשבון" של כדאיות ורווחיות, כשהוא נותן מעצמו, בלי להתחשבן עם התוצאות, הוא מגלה נקודה פנימית בחייו, זהו יופיו של האדם, זוהי גדלותו. בחיינו הדברים נמדדים על פי תחרותיות והשגים, ומי שמצליח לצאת מן החיים המחושבים לטובת חיים של נתינה וחסד, מי שמתעלה לחיים ערכיים יותר הוא מרים את ראשו. כששואל משה במה תרום קרן ישראל? כיצד נביא את העם למציאות גדולה יותר ערכית יותר, התשובה האלוקית היא בכי תישא, כלומר כשתלמד לתת תדע להתרומם.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

שתפובס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.