פרשת נשוא: האם הנזיר חוטא?

שתפו

א. לברוח מכל העולם

לפעמים אנחנו זקוקים ל"זמן לעצמנו", בצמתים השונים של חיינו, בשלבים מסוימים אנחנו מרגישים צורך לחשוב מחדש, על עצמנו על החיים שלנו, על הסובבים אותנו. סוג של "חשבון נפש" פתוח וכנה, הכולל דיון מקיף על מה עברנו, מה עשינו, ומה הלאה. מקובל מאד שבתקופה כזו אדם מחפש שקט לעצמו, זמן שאותו יוכל להקדיש למחשבות, בלי לחץ, בלי הפרעות, ובלי השגרה היומיומית הנוקשה. ואז הוא לוקח לעצמו קצת חופש, חופש מהיומיום, לטובת היכולת להתרומם למשהו אחר אמיתי יותר, עמוק יותר. זהו צורך קיומי אצל אנשים רבים. לעיתים כשאדם מסרב לקחת זאת באופן יזום מצידו הוא נאלץ לעשות זאת כשהגוף מגלה סימני עייפות,  דרך חולי או חולשה, ואז הוא נח בחוסר ברירה.  בעקבות מנוחה כזו אכן מצליח האדם לעיתים  לערוך שינויים בחייו, שינויים פנימיים שיש בהם גם שינוי בגישה, גם שינוי במעשה, ולפעמים גם שינוי פיסי במקום העבודה. הדברים הללו נכונים בחיי היומיום אצל אנשים רבים. אבל הם נכונים שבעתיים כאשר אדם נמצא בתהליך רוחני ופנימי גדול, כשהוא מחפש להיות עם אלוקיו, להתרומם ולעשות הרבה יותר ממה שהוא חייב. פרשת השבוע שלנו עוסקת בפרשת הנזיר, התורה מאפשרת לאדם לעשות יותר, ולהתרומם כפי רצונו, אך גם מגבילה זאת בצדדים שונים, ננסה מעט להתבונן בנזיר, ובעניינו.  נדגיש רק כי אין בין הנזיר של התורה, ובין מה שלקחו ממנו בדתות אחרות, מאומה. הנזיר של תורתנו תורת אמת, נושא אישה ומוליד בנים ובנות, חי חיי משפחה מלאים, והוא פעיל בכל שטחי החיים, רק לבית הקברות אינו נכנס, ונמנע משתיית יין, אך הוא איננו מסתגר בפני העולם, ולא בונה לעצמו חיי בדידות.

ב. הנפש השוקקת למעלה

תרי"ג (613) מצוות ישנן בתורה, רמ"ח (248) מצות עשה, ושס"ה (365) מצות לא תעשה, ועוד מאות מנהגים ודינים דרבנן, בקיצור לא חסר לנו מצוות. ובכל זאת מרגיש אדם כי הוא רוצה לעשות יותר, כי הוא רוצה להקדיש את חייו לעבודת ה' הרבה מעבר למצוות הכתובות והנהוגות אצל כולם, האם הוא יכול?    יכול להיות שאם היה בא אליי איש שכזה, הייתי אומר לו: כבר סיימת את מכלול מה שיש לאדם מישראל לעשות שאתה כבר מחפש דברים עצמאיים?   אך התורה מכבדת את רצונו של אדם ונותנת לו מקום לעבודה אישית: "וידבר ה' אל משה לאמור.  דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'. מיין ושכר יזיר…." (במדבר ו' א-ג). הפלא שבדבר הוא היכולת של האדם להחיל על הדבר שאסר על עצמו דין תורה. כלומר אדם יכול לומר אהיה נזיר, וכשאמר זאת בדרך הנכונה ובכוונה אמיתית חלים עליו דיני נזירות מן התורה, ואם יפר אותם הרי שעבר על איסור תורה, ולא על דברי עצמו. זהו הפלא הגדול שבו פותחת פרשת הנזיר : "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר" (שם), כלומר יכולת האדם  "להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לה' להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו" (רבי עובדיה ספורנו כאן) , היכולת הזו מקבלת גדר דיני הלכתי מחייב.  יש מקום לשאיפת האדם ולרצונו להתעלות, ויש לרצון הזה גם כלים מעשיים היכולים להתבטא כגדר הלכתי ממשי.

ג. ממה צריך הנזיר לפרוש?

התורה מאפשרת את הרצון להתנזר אך באותה מידה גם מגדירה ומגבילה אותו, התורה קובעת בדינים מפורשים ממה יפרוש הנזיר: "מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל….  כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו….כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא…" (במדבר ו' ג'-ז') א"כ שלושה לאווים עיקרים: לא לאכול כל דבר הקשור ביין, לא להסתפר, ולא להיטמא למת.  התורה מאריכה לבאר מה יקרה אם יטמא בטעות, ומה עליו לעשות אך לא מוסיפה שום איסור נוסף. כלומר הרוצה להתקדש ולהתרומם יכול לגזור על עצמו נזירות ולפרוש משלושת הדברים הללו. ומסביר רבי עובדיה ספורנו:  "לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים… ולא יצער גופו במכות פרושים". התורה לא מאפשרת לאדם להרוס את גופו וחייו כחלק מעבודת ה'. אין זה נכון,  לא את זה מבקש הקב"ה מברואיו, ההינזרות היא מחלק התאווה, מההיסחפות אחרי עולם החומר, וביטוי לרצון האדם להתרומם, ולהרים את חייו כלפי מעלה. אך אין לאדם לענות את עצמו, לפרוש דרך קבע מחיי משפחה וקהילה, אין זו רוח ישראל ולא דרכה. יכול אדם למנוע עצמו מטומאה כמו הכהן הגדול שגם הוא אסור בטומאה כלשהיא, וגם אדם שאיננו משבט הכהונה יכול להתרומם לכך. אך כהן גדול חייב שתהיה לו אישה, אין כהן גדול שאיננו נשוי, ולמרות שהוא כולו קודש, הקודש שלו מתבטא בחייו.

ד. "מאשר חטא על הנפש"

אם חלילה נטמא הנזיר שלא מדעתו, לדוגמא: הלך הנזיר ברחוב ולפתע נפל מישהו לידו, וטמאו. הנזיר מגלח את ראשו ומביא קרבן, אך בפסוקי הקרבן כותבת התורה ביטוי מופלא: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" (שם פס' י"א). על איזה חטא מדובר?   הרי הנזיר עושה הרבה מעבר למחוייב, ומה חטא שייך בו?  על כך עונים חז"ל ומביא זאת רש"י בפירושו כאן: "רבי אליעזר הקפר אומר: שציער עצמו מן היין" .  כלומר למרות תהליך ההתעלות של הנזיר יש בו מימד של חטא, הקב"ה נתן בעולם את היין, ואנו משתמשים בו לקידוש ולהבדלה, ושותים בחגים ומשתכרים בפורים, ושותים אותו בשמחות בברית מילה, ובנישואי חתן וכלה, והנה בא אדם זה ואוסר על עצמו את היין, כביכול כנגד מה שברא הקב"ה בעולמו. זהו חטא, ועל זה מביא קרבן. ואף על פי שכוונתו בוודאי היתה טובה, ולמרות שהתורה התירה זאת, בכל זאת יש כאן מימד של חטא, יש כאן החמצה של חיי העולם שהקב"ה נתן לשמוח בהם.  למדנו אם כן שהנזירות איננה צעד של לכתחילה, התורה לא מעודדת את הנזירות, ואין קריאה לאנשים להיות נזירים. זהו צעד של תיקון, כדברי חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" כשנפגש האדם עם החטא והוא רוצה לתקנו, אז יש מקום לתהליך של נזירות.

ה. שמשון ושמואל ואליהו

דוגמאות בודדות יש לנו בין מנהיגי ישראל שהיו נזירים, שמואל הנביא מנהיג ישראל לפני תקופת המלוכה, הוא ממליך את שאול ודוד. שמשון שאמו נצטוותה על נזירותו עוד בטרם נולד, ועליו נקרא בהפטרה השבוע. ואליהו הנביא שאחד מסימניו הוא  "איש בעל שער". הדוגמאות הללו מבליטות את הנדירות שבנזירות, רק בודדים העובדים את ה' באמת ואורך כל שנותיהם שייכים למעמד הנזירות, אך למרות זאת היא אכן שייכת בכל אדם מישראל. בימינו כיון שלא ניתן להפסיק את הנזירות, שלצערינו אין לנו מקדש ואין קרבן, ממילא המקבל על עצמו נזירות מחוייב לכך כל ימיו, ומעטים מאד מסוגלים לה, בעוד שבתקופת המקדש היה אדם יכול לקבל על עצמו נזירות לחודש ימים  בלבד. אולם גם אנו יכולים לבקש להתרומם ולהיות מיוחדים ומופלאים בעבודת ה' בדרכים שלנו, אך בלא נזירות.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

שתפובס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.