א. פרשת הרב מהצפון
השבוע התפרסמה לצערנו פרשה קשה של אדם שהתחזה למקובל אלוקי, והשתמש בכוחותיו הרוחניים, כך פורסם, כדי לנצל לרעה נשים שפנו אליו, זהו חילול ה’ נורא. כאב גדול לתלמידיו ולמשפחות שחסו בצילו, בזיון כבוד תלמידי חכמים, וערעור האמונה בתורה עצמה, חלילה. מכל דבר צריך ללמוד לצמוח, וגם מפרשה כואבת כזו צריך להוליד צמיחה. צריך לדעת שאנו מצווים על כבוד תלמידי חכמים, וכבודם של חכמים הוא יסוד גדול בתורה, אבל אין זה אומר שחכם גדול ככל שיהיה יכול לעשות פעולה הכי קטנה כנגד מה שכתוב בשלחן ערוך, אין חכם מעל ההלכה. וגם תלמיד מול רבו צריכה שתהיה בו עין בוחנת, ומה שנראה לו לא נכון ולא תקין, הוא חייב להעיר, חייב להימנע ממה שלא נכון לעשות. אדם שלמד ולימד תורה, מידותיו צריכות להיות הולכות לפניו, בצניעות, בענווה, במאור הפנים, בחסד. תורה ניכרת על לומדיה, “אשרי זה שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה”, זו צריכה להיות התמונה הניבטת אלינו מתוך התנהגותם של תלמידי חכמים. ואכן כך היא אצל גידולי בני הישיבות לומדי התורה. ואם מצאנו לצערנו אחד שניצל את עולמו הרוחני לצרכים לא ראויים, הרי הוא מקרה בודד ויחידי, שהשעייתו ממקום הצורה שהוא הקים, הוא הצעד הראשון שנעשה, כדי להרחיקו מתלמידים ומשואלים. גדול קידוש ה’ מחילול ה’, ונתפלל כולנו שלא תצא יותר תקלה תחת ידינו.
ב. הלכות העולות מהשטח
בספר במדבר אנו מוצאים ארבע הלכות שיסודן מתחיל בתביעה מצד ישראל: דין פסח שני שהתחיל מתוך תביעתם של טמאי מתים שלא יכלו לעשות פסח בזמנו: “ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו..” (במדבר ט’, ז’). והתשובה האלוקית היא חידוש דין פסח שני, בחודש אייר. מתוך בקשתם של הטמאים התגלתה ההלכה. דין סקילה למחללי שבת נולד על ידי צלפחד שקושש עצים ביום השבת, שאמנם היה ידוע שחייב מיתה במזיד, אך סוג המיתה התברר אצל צלפחד, מתוך המציאות התבררה ההלכה. וכן דין בנותיו, לעניין ירושת נחלה התברר מתוך בקשתן, המופיעה בפרשתינו: “ותקרבנה בנות צלפחד…ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים…” וטענתם: “אבינו מת במדבר…ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו” (במדבר כ”ז, ג’-ד’) מבקשות בנות צלפחד לרשת את אביהן, מפני שאין בנים לצלפחד, והקב”ה מצדיק את טענתם ומתחדשות הלכות ירושה. “כן בנות צלפחד דוברות…איש כי ימות ובן אין לו והעברתן את נחלתו לבתו”. בסוף ספר במדבר יבוא בני שבט יוסף בטענה על כך ותתחדש ההלכה של יוצאי מצרים שמתחתנים דוקא בני השבט זה עם זה, כדי לשמור על נחלתם, וגם זו הלכה המתחדשת מתוך תביעת בני שבטי יוסף.
ג. דור של נשים גדולות
מקובל לחשוב כי יוזמה ותעוזה, ורצון לחדש ולהרחיב, מתחיל בחוצפה, ונטיה לזלזול במוסכמות. ומתוך הפריצה באה היוזמה. אולם פרשה זו מלמדת את ההיפך מכך. לא רק כלפי בנות צלפחד, אלא גם כלפי כל הדור, ובעיקר נשות הדור הזה. וכך כותב המדרש: “ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’ והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים” (במדבר רבה כ”א, י’). הנשים של דור המדבר מיטיבות להבין את המגמה האלוקית יותר מהגברים, וגם בקשת ירושת הארץ נתפסת כבקשה מרוממת, מול הגברים שלא ידעו להעריך נכון את איכותה של הארץ.
ד. צדקניות היו חכמניות היו
חז”ל למדים הרבה מהתיאור המופיע בכתוב, לא רק על תוכן בקשתם אלא גם על צורתה: “תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן – שלפי שעה דברו , דא”ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר: כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתיבם אמנו! מיד: ויקרב משה את משפטן לפני ה’. דרשניות הן – שהיו אומרות: אילו היה [לו] בן לא דברנו… צדקניות הן – שלא נישאו אלא להגון להן. (בבא בתרא קי”ט ע”ב). והפסוק שמקפיד לפרש את שמם, הוא מפני מעלתם וכבודם: “ותקרבנה בנות צלפחד וגו’ גדולה להן וגדולה לאביהן גדולה למכיר וגדולה ליוסף שכך יצאו ממנו נשים, חכמות וצדקניות…” (במדבר רבה פרשה כא).אם ננסה להתבונן נבחין: בנות צלפחד באות בטענה כלפי ההחלטה של משה רבנו על חלוקת הארץ, הן מעלות טענה שעלולה לגלוש לטענות קיפוח ולמרירות בתוך ישראל, ולהסתבך שוב בעצירת התהליך של הכניסה לארץ. אולם דרך שאלתם, דרך התיצבותם, וזמן ההתיצבות שלהם, מעלה את הברור האלוקי מתוך דרך ארץ, ומתוך ברור פנימי המאפשר התייחסות ראויה לשאלתם, ואינה פוגעת במעמד משה ותורתו. הן באות תוך כדי דיון, לא מעוררות מהוה אלא באות לשאול בבית המדרש, הן מבארות את טענתן דרך הלכות יבום, ופועלות מתוך צדקות, בהמתנה ארוכה לדבר ה’ ולהכרעתו.
ה. ענווה מולידה אחדות
משה רבנו שומע את טענתם ואינו ממהר לפסוק את דינם, הוא מעלה את טענתם לפני הקב”ה: “ויקרב משה את משפטן לפני ה’”, והוא המכריע את הסוגיה. חז”ל מסבירים זאת: ד”א ויקרב משה וגו’ ריש לקיש אומר: יודע היה משה רבינו את הדין הזה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו דין של נחלות הוא, ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו, באו אצל שרי חמשים ראו שכבדו אותן שרי עשרות, אמרו שרי חמשים אף אנו יש שם גדולים ממנו, וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו להם כולם כענין הזה שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם הלכו לפני אלעזר אמר להם: הרי משה רבינו באו אלו ואלו לפני משה ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו אמר אם אומר להם את הדין אטול את הגדולה אמר להם אף אני יש גדול ממני לפיכך ויקרב משה את משפטן וגו’, (במדבר רבה (וילנא) פרשה כא) כשהשאלה לא נשאלת מתוך רצון להתריס, כשהיא באה מעומק של יראת שמים פנימית ועמוקה, מתוך רצון לברר את ההלכה ולנהוג כמותה, היא מעוררת ענווה גם אצל הדיינים, וכל אחד מעביר את השרביט לגדול ממנו, וכל אחד מתבטל לפני הגדול ממנו, עד שהקב”ה מתערב לטובתן של בנות צלפחד, ולמעלתן הוא בכבודו דן בענינם. אפשר לחולל מהפכות רוחניות גדולות כשהן באות מתוך רצון כנה אחדותי, ומתוך יראת שמים, אלו מעוררים את אלו, והקב”ה בורא אורו של משיח במהרה.