זהר.נט חדשות כרמיאל
א. הזדמנות מיוחדת
בכל שנה אנחנו נמצאים בשיא ההכנות לפסח כשקוראים בפרשת השבוע את פרשת צו, ולכן במדור זה אנו עוסקים בהלכות ההכנות לפסח. אולם השנה מפני ששנה זו היא שנה מעוברת, ואין זו אחת מארבעת הפרשיות לקראת פסח, יש לנו הזדמנות לעסוק מעט בעניינו של ספר ויקרא. שמעתי פעם ממורה מנוסה, שכשהוא בא לכיתה למד ספר ויקרא, הוא רואה שהילדים אינם שמחם לקראת לימוד ספר זה. אין בו סיפורים כמו בספר בראשית ושמות, וגם לא אירועי המדבר כמו בספר במדבר, זהו ספר המכיל בקרבו את מצות הקרבנות, ומכיון שאין בימינו מקדש, אין הרגשה שזה ממש חשוב לנו ללמוד ולדעת. כדי לעניין את התלמידים הוא פתח בסיפור שהמציא: באחת מארצות הנכר בה גלו אבותינו, היה מלך אחד שלא אהב את היהודים, הוא ניסה להציק להם בדרכים שונות, ובעיקר ניסה למנוע מהם את לימוד התורה. יום אחד יצאה הוראה מטעם המלך שמכאן ואילך נאסרו כל ספרי התנ”ך ללמידה. כמובן שזו היתה גזירה קשה לכל היהודים ולבסוף לאחר לחצים רבים התיר להם המלך ללמוד רק ספר אחד, הוא ספר ויקרא. רב הקהילה אמר לבני עדתו שהשארת ספר ויקרא היא בשורה נפלאה, כי מספר ויקרא ניתן לעמוד על התורה כולה. ואז פנה המורה לתלמידים ושאל: איך נלמד את ספר ויקרא באופן שדרכו נביט אל כל התורה כולה, אז הצליח לעורר את התלמידים להביט ממבט אחר על חומש גדול זה. לו היינו עורכים סקר ומבררים מי מבין חמשת החומשים קל יותר ללמידה, ומבוקש יותר בבתי הספר, איזה ספר תעדיפו ללמוד מבין חמישה חומשי התורה? אני בטוח שספר ויקרא לא היה זוכה במקום הראשון. וזהו המקום לשאול: מה ייחודו של ספר ויקרא, מה בא ספר זה ללמדנו גם בדורות שאין בהם קרבנות, ואין יכולת להקפיד על דיני טומאה וטהרה, האם כשאנו קוראים היום את פרשיות השבוע, יכולים אנו דרך פרשיות אלה להתרומם ולהתקדם?
ב. איך ממשיכים את הר סיני?
העוצמה הגדולה של ישראל במדבר, שהיא הכח הגדול שלנו מאז ועד היום הוא מעמד הר סיני. עם שלם על כל הגיוון הקיים בו, ועל כל המורכבויות הרבות הקיימות בתוך ציבור כל כך גדול, זוכה לנבואה פומבית, שמיעת דבר ה’ אל כולם ובפני כולם, מעמד שאף אומה בעולם לא חוותה כמותו. זה כמובן דרש הכנה רבה, התרוממות מיוחדת, ולזה זכו כל בני ישראל. אבל ככל המעמדות הגדולים והחולפים, נשאלת השאלה: איך ממשיכים את זה הלאה, איך דואגים שהמעמד הנשגב ההוא לא יהיה חד פעמי כזיכרון טוב של האומה, אלא יהפוך להיות משהו שיש בו קביעות והעלאת מדריגה של העם כולו. האם ייתכן שהיחס המיוחד בין ישראל לאלוקיו יהיה יחס של קביעות, באופן גלוי, כלפי כל העם וכלפי אומות העולם. זהו תפקידו של המשכן, המשכן הוא מקום השראת שכינה הקבועה שבישראל, המקום בו מתברר הייחוד הישראלי, המקום בו כל מי שמבקש לשמוע את דבר ה’ ולפגוש בו באופן בלתי אמצעי יכול: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, וכך מסתיים גם ספר שמות : “… ויכל משה את המלאכה ויכס הענן את האוהל וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמות מ’ ל”ג-ל”ד). זהו האידאל הלאומי של ישראל, יחס קבוע של קדושה, קשר של קביעות עם דבר ה’. המשכן ואחריו המקדש הם הביטוי להופעת דבר ה’ בקביעות עם האומה.
ג. ספר הכהנים
כך מסביר הרמב”ן בפתיחת ספר ויקרא את הייעוד של הספר הזה, ספר ויקרא. אחרי שהושלמה בניית המשכן בספר שמות, הזהיר בספר הזה על שמירת המשכן והזהירות בו. מי ייכנס לאוהל מועד ובאיזה מצב. מי יקריב ומה יקריב על גבי המזבח. מי נכנס לקודש הקדשים ומתי ייכנס לשם. ופירוט כל הצוות הללו בא כדי להיות עם שלם לחיות בתוך הקדושה המרוממת של המקדש ולשרוד אותו, בלי שיחלל את הקדושה הזו, וכשהוא אכן ראוי לה. אולי אם נמשיל זאת במשהו מחיינו, נאמר כך: ליל החתונה בדרך כלל הוא לילה מיוחד לעד של בני הזוג, ההתרגשות החופה, הריקודים החברים השמחה של כולם, אף לא אחד לא יישכח לעד את היום הוא. אבל מיוחדים הם הזוגות המסוגלים לשמר אותו במהות חייהם, לא לילה אחד של התרגשות אלא חיים שיש בהם זוגיות מיוחדת, שהלילה ההוא ממשיך אצלם בכל יום מימי חייהם, זוהי מעלה גדולה ויחודית. המשכן בקביעות שבו ממשיך את המהלך המיוחד של הר סיני דרך קבע, וכשיגיעו ישראל לארץ ישראל עוד יוסיפו קביעות על קביעות וייבנו בירושלים את המקדש שמבטא בית קבע של קודש בתוך החיים הלאומיים. ספר ויקרא אם כן הוא אבן יסוד בסדר החיים הפנימיים של ישראל, הוא מביא לידי ביטוי את האמת האלוקית השרויה בעם הזה, שראוי להשראת שכינה קבועה, והעיסוק והלימוד בו, הוא העיסוק בעצם יסוד חיינו הרוחניים.
ד. אמירת קרבנות לפני התפילה
כיום אנחנו יכולים רק להתגעגע לקביעות חיי הקדושה הללו בתוכנו. כבר דורות שאין מקדש ואין נבואה ואין סנהדרין בירושלים. נולדנו לאבותינו שגם הם לא ראו ולא חוו בגלוי את הקדושה של המקדש. כל שנותר לנו הוא ספרי התורה המשנה והגמרא המספרים לנו על משמעות המקדש, ועל גודל חסרונו כיום. אבל ישנם כאלה בתוכינו שמסוגלים לחוש את הגעגוע הזה להופעת המקדש. כך מסביר הראי”ה קוק זצ”ל רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, את אמירת הקרבנות בכל בוקר לפני התפילה. אמירת הקרבנות, כמו העיסוק בספר ויקרא, הן ביטוי לנשמה הפנימית שלנו,ביטוי לשאיפת הלב, לרצון הכמוס מכל, להגיע להיות ראויים לאותו קודש קבוע וברור בתוכינו. כשאנו אומרים את פסוקי הקרבנות ואת המשניות העוסקות בבירור סדר הקרבתם, אנחנו חוזרים לעצמינו, חוזרים למה שאנחנו ראויים להיות, לאותו גודל שאנחנו כל כך רוצים שיחזור במהרה. על הראי”ה קוק עצמו מסופר שאמירת הקרבנות אצלו היתה דבר ייחודי מאד, כך מתאר הרב דויד הכהן (הנזיר , אביו של יבדלח”ט הרב שאר ישוב הכהן רבה של חיפה) את פגישתו הראשונה עם הרב קוק כשהוא שומע את הרב מנגן את פסוקי הקרבנות, הוא שמע והתפעל כל כך, מהתחושה שהרב קורא את הפסוקים ומתחבר למקדש בתוכו, כאילו הוא שם ומקריבן על גבי המזבח.
ה. א’ זעירא – פותחת את הספר
כגודל הספר הזה, ספר ויקרא כך עוצמת הענווה הדרושה בלימודו. הקב”ה הכתיב למשה רבינו “ויקרא אל משה” – לומר לכל ישראל כי משה רבנו קרוא אצל ה’ בקביעות לכל אורך התורה, והוא נאמן במסירתה לכלל ישראל. אולם משה רבינו בענוותנותו רצה לכתוב: “ויקר אל משה” לשון מקריות, לא בקביעות רק במקרה קרה אל משה. אבל הקב”ה אמר לו “ויקרא”, מה עשה משה? אמנם כתב ויקרא אבל ב-א’ זעירה, אולי בכל זאת ייחשב כויקר בלשון מקרה. מידת הענווה ידועה אצל משה :”והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה”, ובכל זאת זה לא פותח אף חומש מחומשי התורה, חוץ מחומש ויקרא. וכך הוא נקרא כלשון הענווה הזו של משה, וזאת מפני שבשונה משאר הספרים ספר ויקרא מביא לידי ביטוי את המעלה הייחודית הישראלית, את הגובה הרם של האומה הזו, ומכאן הצורך לעמוד בענווה מול דבר ה’ ומול האומה המיוחדת הזו. לכן מתחילים עם הילדים הרכים את ספר ויקרא, יידעו ילדינו מהי האומה שלנו, יידעו הילדים מהי טהרתה ומהן שאיפותיה, ולאן צריך לכוון את מטרת ייעודם של החיים הישראלים, שבת שלום.
