זהר.נט חדשות כרמיאל
בס"ד
בפרשתינו אנו מצווים על מעשה מיוחד שישראל צריכים לעשות עם כניסתם לארץ: "והיה כי יביאך ה' אלוקך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה, ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". הברכה והקללה לא מפורטות כאן, הם יבואו בפירוט רב בפרשת כי תבוא, אבל המצווה להעמיד בהר גריזים והר עיבל את הסדר המיוחד הזה נמצאת בפרשתינו. את הצורך בכך מסביר רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה: "בתחילת בואכם בארץ כדי לפרסם בתחילת כניסתכם שלא תהיה ישיבתכם בה על אופן מספיק, אבל יהיה על אופן מוצלח או על אופן מקולל". ננסה להתבונן בדבריו: ישראל עומדים בפתח הכניסה לארץ, לחיים קבועים. מספיק עם תקופת המדבר, מספיק עם חיי הנוודות, עכשיו מגיעים אל משכן הקבע. כל שבט במקומו המיועד. ודווקא אז צריך לומר, קודם כל כלפינו, ואחר כך גם כלפי אומות העולם: באנו לכאן עם אמונה, באנו עם דרך, באנו עם תורה. הצלחתינו בארץ תלויה קודם כל בזיקה שלנו אל התורה הזו, כך מצהירים ישראל עם כניסתם. ונקודת מבחן זו היא אחת מהשתיים או ברכה או חלילה קללה, אין נקודת אמצע, או שנקבל ונצליח, או חלילה קללה.
המעמד מתקיים בימי יהושע
בספר יהושע פרק ח' מתואר המעמד כפי שציוותה התורה: "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוקי ישראל בהר עיבל. כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל, ככתוב בתורת משה, מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל, ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים. ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל", והנביא מאריך שם בתיאור המעמד כולו. ואמנם כפי שציווה משה, עולים כל ישראל את ההרים אשר באזור שכם, חצי עם ישראל על הר גריזים וחציו על הר עיבל, וקוראים את הברכה ואת הקללה. וכך מסיים הכתוב: "לא היה דבר מכל אשר ציוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקירבם". כולם נמצאים, כל העם, כדי להדגיש את הנקודה המרכזית שכניסה לארץ לא באה כדי לחיות יותר בנוחות בארץ, אלא כדי להביא לעולם מסר של תורה גדולה, ואמונה הבאה לידי ביטוי באורח חיים של קדושה ועוצמה. בהמשך, כשעם ישראל בתקופת השופטים יסטה מהדרך, יחזור יותם בנו האחרון של גדעון, ויוכיח את ישראל מעל הר גריזים, וינסה להזכיר להם את תפקידם.
כתיבת התורה על האבנים
ישנה תוספת קטנה אך משמעותית מאד במעשה יהושע. אצלינו בפרשת השבוע לא מופקד יהושע לכתוב את משנה התורה על האבנים אולם יהושע במעמד זה כותב את ספר דברים על לוחות אבנים אלו. אמנם בפרשת כי תבוא אכן מצוה משה לכתוב זאת: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלוקך נותן לך והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעוברך…. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כ"ז ב–ג', ח'). הגמרא במסכת סוטה מבארת מתי בדיוק היה מעמד זה, ומתי כתבו את כל התורה על האבנים, ונעסוק בכך בע"ה בפעם אחרת. אולם לכל הדעות כתב יהושע שם פסוקים של תורה בשבעים לשון. כלומר, מעבר למשמעות הפנימית שיש למעמד הזה, כפי שראינו בדברי ר"ע ספורנו, יש כאן משמעות כלפי כל העולם. התורה מצווה אותנו בכניסתנו לארץ להעמיד חזון. לא רק לכבוש את הארץ, ולא רק להוריש את שבעת העממים האכזריים שגרו כאן, התורה מצווה אותנו להציב לעולם אלטרנטיבה, לתת לעולם שלנו אופציית חיים טובה יותר, רוחנית יותר. כתיבת התורה בשבעים לשון, מאפשרת לכל עם בכל שפה להבין את נקודת החידוש של ישראל בעולם, לקרוא בשפתם את האמור בתורה, אולי גם הם ירצו להתחבר אליה.
פרקי אבות – על שלושה דברים העולם עומד
"שמעון הצדיק היה משיירי הכנסת הגדולה הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" (אבות א' , משנה ב'). החידוש הראשון העולה מדברי שמעון הצדיק הוא שיסודות העולם, אינם עומדים על ענייני גוף העולם וחומרו, העולם מושתת על יסודות הרוח. לא תמיד ניתן לראות זאת, לעיתים העולם נראה כאילו הכח והכסף שולטים בו ללא עוררים, אבל האמת היא שהכסף והכח, העושר והיופי לא עומדים בבסיס, הם כלים לשימוש, ולא יותר מכך. העולם עומד על החסד – על הטוב האלוקי, ועל הטוב שבין אדם לחברו, ועל התפילה – היחס שבין האדם ובין בוראו, אבל מעל הכל על התורה– יסוד מציאות העולם. שולחן עם שלושה רגליים יציבות כל כך, לכן העולם עומד.
אקטואליה מזווית יהודית
הסיפור הזה אירע לפני כמה שנים, אולם הוא מאיר בכל פעם מחדש. חברי יושב כמחנך בצוות קבלת תלמידים לאחד ממוסדות החינוך באזורינו. נהוג שתלמיד חדש המעוניין להתקבל למוסד מגיע עם אחד מההורים, מתראיין אצל ראש המוסד ואצל הצוות החינוכי, והם מחליטים על קבלתו. הפעם באופן חריג הגיע תלמיד עולה מאתיופיה להתראיין כמועמד לקבלה במוסד, ואיתו מלווה. הוריו לא באו, הגיע איתו בחור בן 16 כמעט בן גילו של המועמד, עם חולצת מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא". זה היה שונה במקצת, ולכן שאלו אותו הצוות המראיין, מה לך ולבחור הזה? מדוע אתה בא כמלווה? ותשובתו: אני מדריך בבני עקיבא באזור של הבחור שלפניכם, הילדים שממשיכים בבתי הספר שם, לא מצליחים להתקדם ולצאת מהמצוקה, ואנחנו מנסים לתת למי שאפשר הזדמנות, ולקחנו על עצמינו לנסוע ולחפש מקום ל-4 תלמידים שבאמת מסוגלים ליותר, ואנחנו נלווה אותם. זה היה מרשים, הוא אמר זאת בפשטות, בלי להחשיב זאת כמשהו מיוחד, באמצע החופש הגדול כשכולם עסוקים בשאלה איך לעשות לעצמם, הוא וחבריו עסוקים באיך לעשות למען אחרים. סניף הנוער בני עקיבא שם אינו רק מקום לחוויות משחק אחר הצהרים, אלא הפך להיות עבור הנערים הללו כסמל של עשיה והתנדבות, מחשבה על הכלל. עכשיו כשחניך בסניף הזה חושב על משמעות בחייו, הנה באה תורה מאירת פנים כזו ומעניקה לו תוכן ומשמעות.
אורות השבוע
"כל אחד ואחד צריך לשמור על עולמו המיוחד, ואם ירצה להציץ לעולם שאינו שלו, ידע להיזהר, רק להציץ, ולא להשתקע שם. כי אם יפנה יותר מדי לעולם אחר, יוכל לעקור עצמו מעולמו, והעולם הזר שאותו אימץ לא ייקלט בקרבו…" (אורות הקודש קובץ ה' קנ"ב – בעזרת הספר ניצוצות)
