זהר.נט חדשות כרמיאל
א. הרבנות הראשית לישראל
סערה גדולה מתחוללת עכשיו סביב מעמדה של הרבנות הראשית לישראל. רבנים מתוך ממסד הרבנות מנסים להקים רבנות ובתי דין עצמאיים לגיור, וזאת עקב סוגיות התנהגותיות הצריכות שיפור. אולם צריך להיזהר מאד בכך, הרבנות הראשית הוא אחד הדברים היותר יקרים ומשמעותיים שיש בייחודה של מדינת ישראל. זו לא רק דרך לפטור בעיות כשרות, עירובין ומקוואות. רבנות ראשית של המדינה משמעה שהמדינה היהודית רואה ביהדות חלק מבשרה, חלק מהשלטון. קמה כאן מדינה יהודית שיש לה אמירה רוחנית מעבר לאמירה הפוליטית מדינית שלה. הרבנות הראשית היא הכתובת הרוחנית הממלכתית, ומכאן חשיבותה הגדולה. ייתכן ויש בעיות ביחסי ציבור, כמו בכל מפעל גדול יכולים ליפול פגמים כאלה, אבל אסור להחמיץ את כל מעמד הרבנות הראשית בגלל בעיות כאלה. הקמת בתי דין עצמאיים היא עלולה להביא לקריסה של הרבנות הראשית שאין לה תחילף, ומה שהתחיל בענייני גיור יכול להפוך לדיון גם במיזמי נישואין וגירושים חלילה.צריך להבחין בין עיקר וטפל, וצריך לשמור על מעמדה של הרבנות הממלכתית שלנו. פרשתינו עוסקת בין השאר בסוגיות מעין אלו של שררה ומנהיגות. ננסה להתבונן בצדדיה השונים של המנהיגות כפי שמופיעים הדברים בפרשתינו, ובדברי חז”ל. אך נקדים ונאמר חז”ל מעידים (בבא בתרא צ”א ע”ב): “והמתנשא לכל לראש – אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אפי’ ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה”. “ריש גרגותא” מסביר הרשב”ם: “ריש גרגותא – שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב לך ה’ הממלכה והמתנשא יליף לה כלומר על ידך המתנשא לכל דבר אפי’ לגרגותא לראש הוא על פיך”. מנהיגות מקבלים ולא לוקחים, הקב”ה ממנה מנהיגים אפילו רק שררות קטנה של מי אחראי על ההשקיה, גם זאת החלטה אלוקית.
ב. מידות השופט
הפרשה פותחת בסוגיית השופטים והשוטרים, לשופט ישנו כח להכריע בין הניצים, הוא בעל הסמכות לענוש, לקחת ממון, לעיתים אף להעניש במיתה. גם לשוטרים כח רב, הם יכולים לעצור, להעניש, לתת עדיפות לאחד הצדדים ועוד. לשופטים ולשוטרים עוצמה רבה אך לפני שהתורה נותנת להם כח היא דורשת מהם את איכות מידותיהם. “…ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים” (שופטים ט”ז, י”ח-י”ט).
רגישותו של הדיין צריכה להיות גבוהה מאד, שלא יטעה אחד הצדדים ויכשל בדינו מטעם שאיננו נכון. כך אומר המדרש: (תנחומא שופטים ז’) :” לא תקח שוחד : כיון שנותן הדיין לבו על השוחד, נעשה עיוור בדין, ואינו יכול לדין אותו באמת … אמר ר’ ישמעאל בן אלישע בא וראה כמה קשה השוחד, פעם אחת בא אדם אחד, והביא לי ראשית הגז (שהרי רבי ישמעאל היה כהן ונתן לו כדינו מתנות כהונה) , והיה לו דין לפני הדיין, ואני הייתי עומד לצד אחד, ואמרתי אם יטעון לפני הדיין כך וכך יזכה בדין, והייתי מצפה לזכותו, אע”פ שלא נתן לי אלא משלי, ולא שוחד היה, ונתקרב לבי עמו, כל זמן שראיתיו, ואע”פ שהלך לב”ד הייתי שואל עליו אם זכה אם לאו, להודיעך כמה קשה השוחד, שמעוור את העינים, והרי דברים ק”ו, ומה אני שהביא לי משלי, ומשלי נטלתי, הייתי מצפה לזכותו, הנוטל שוחד על אחת כמה וכמה”.
ג. מצוות המלך
סמכויות המלך גדולות משל כולם, “מלך פורץ לו גדר”, בסמכותו לגייס את כולם לעבודתו, לגבות מיסים, להעניש את המורדים בו, להחליט את מי יקח לצרכי המלוכה ואין מי שיכול לסרב לו. אך התורה דואגת ראשית לכל למידותיו ולאישיותו של המלך: “רק לא ירבה לו סוסים… ולא ירבה לו נשים… וכסף וזהב לא ירבה לו מאד” (דברים י”ז ט”ז – י”ז). סמכות כוחנית כשל מלך עלולה להביא כשל לו ולאומה, לכן קודם כל אין לו להרבות בסוסי מלחמה, יקח לפי הצורך, אין לו לסמוך על סוסיו, הרי כוחו מאלוקיו. ולא ירבה כסף וזהב, גם המצב הכלכלי צריך להיות טוב, אך מאוזן, שלא יהפוך הכסף לערך במקום לאמצעי, וגם נשים לא ירבה לו, כדי שלא ישלטו בו יצריו, ישלוט הוא בהם באיזון ובתבונה. אך העיקר לפנינו: “וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו” – המלך מצווה להיות עסוק כל ימיו במוסרי התורה, בהדרכתה, בפעולתה, בלימודה ושינונה. כך דורשת הגמרא בירושלמי סנהדרין (פ”ב הלכה ו’) את פסוקי פרשתינו: ”היתה עמו וקרא בו כל ימי חייו והרי דברים קל וחומר ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו ההדיוט על אח’ כמה וכמה כיוצא בו נאמ’ ביהושע והגית בו יומם ולילה והלא דברים ק”ו ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישר’ נאמר בו והגית בו יומם ולילה הדיוט לא כל שכן…” מלך שעסוק בתורה כל זמן פנוי הוא בוודאי ערכי יותר, ופנימי יותר.
ד. אחריותם של מנהיגים
מנהיגות איננה רק סמכות וכח, מנהיגות בעיקרה היא אחריות, מלך וגם הכהן הגדול, הוא לא רק מי שמפקד לאחרים, אלא מי שנושא בעול, לוקח אחריות רוחנית ומעשית על כל מה שנעשה תחתיו. רוצח בשגגה יושב בכילאו, עיר מקלט, עד מות הכהן הגדול. ימיו של כהן גדול תלויים במידת אחריותו על ישראל, ואם יש רוצחים בשגגה בישראל זה תלוי כקולר בצווארו. הזקנים המופיעים בסוף פרשתינו מתבזים, על פי דין, כאשר “יש חלל באדמה לא נודע מי הכהו”. והתורה מצווה שכאשר החקירה לא מעלה דבר, ולא ברור ממי הרוצח, תלוי הדבר בצוואר הזקנים, ראשית באים זקני בית הדין (סנהדרין י”ד ע”ב): “דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: ויצאו זקניך ושופטיך: זקניך – זו סנהדרין, ושופטיך – זה מלך וכהן גדול. מלך – דכתיב (משלי כ”ט) מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול – דכתיב (דברים י”ז) ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט”. מלך וכהן גדול יוצאים כדי לבדוק מי העיר הקרובה אל החלל, יחד עם ראשי הסנהדרין הם נדרשים להתפנות מכל עסקיהם כדי לקחת אחריות על רצח שלא הם גרמו לו, אבל הם אחראים לו. ואחריותם אינה רק מס שפתיים לצורכי ציבור אלא יוצאים לשטח, בודקים רואים ומתבזים בכך שיש חלילה רוצחים בישראל, בתקופה שהם המנהיגים של האומה.
ה. מלך במשפט יעמיד ארץ
תפקיד המלך וסמכותו הוא הדין, ובזה פותחת פרשתינו, חז”ל המשילו את הדין למתנה חביבה, וזה לשונם: “משל מה הדבר דומה? למלך שהי לו בנים הרבה, והיה אוהב את הקטן יותר מכולן. והיה לו פרדס אחד, והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך: “נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מן כל מה שיש לי – לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב”ה: מכל אומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר: כי נער ישראל ואוהבהו, מכל מה שבראתי איני אוהב אלא הדין, שנאמר כי אני ה’ אוהב משפט, אמר הקב”ה: נותן אני מה שאמרתי לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים תתן לך” (דברים רבה פרשה ה’ , ז’). חז”ל ראו את הדין כמתנה יחודית לישראל, אף על פי שגם האומות האחרות משמשים בדין ובמשפט, נחשב הדין מתנה ישראלית מיוחדת, וזאת מפני שרק הדין הישראלי המקורי – דין תורה- מבטא את הכוונה המוסרית האלוקית העומדת ביסוד העולם.
