פתאום סרטן

פתאום סרטן

שתפו

מרים (שם בדוי) מכרמיאל, אישה נאה כבת 60, אם וסבתא, נאבקת בימים אלה ממש, בסרטן השד שתקף אותה ללא שום הודעה מוקדמת. בשנה האחרונה הפכו חייה לרכבת הרים של רגשות וטיפולים. במונולוג איש ומרתק היא חושפת את סיפורה, מרגע גילוי הגידול ועד להתמודדותה הנחושה מאוד במחלה, כאשר היא בעיצומו של טיפול כימותרפי נוסף לקראת כריתה צפויה של השד. סיפורה של אישה אמיצה

לפני כשנה, כשמיהרתי לי בשלווה מחדר לחדר בניסיון לסדר ולנקות, חטפתי מכה חזקה בשד הימני. אינסטינקטיבית שמתי עליו את ידי השמאלית כדי להקל את עוצמת הכאב. מוזר חשבתי לי, מה זה הקשה הזה מסביב לפיטמה? בדקתי מסביב, למעלה ולמטה. היה שם כדור גדול וקשה. אהממ… שיחקתי בו כמה ימים. הוא עבר מקום. בעלי היה בחו”ל באותו זמן. לא סיפרתי דבר לאיש. שיחקתי. אחרי 4-5 ימים עלתה מחשבה מוזרה בראשי, שהדבר הזה לא ממש אמור להיות שם. ובצד השני אין דבר כזה. התקשרתי לקופ”ח לקבוע תור לכירורג שאצלנו בודק דברים כאלה. הוא מקבל פעם בשבוע. והיה מאד עסוק. נתנו לי את התור הכי קרוב – בעוד 3 שבועות!!! אין תור לפני. טוב. אני אשה סבלנית. חיכיתי ושיחקתי עם הכדור החדש. תורי הגיע. הוא בדק ושלח דחוף לממוגרפיה ואולטרה סאונד כשהוא אומר לי לא לדאוג, אולי זה כלום… זה היה יום חמישי.

ביום שני התיצבתי באסותא לב המפרץ. כן, יחד עם הטכנאית של האולטרה סאונד ראיתי את הגוש השחור הזה. היא אמרה לי שיש לי מזל שהרופא שעושה את הביופסיה יהיה כאן עוד שעה. התאריך היה 19.12.13. אי אפשר לשכוח. יום הולדתי. ביום חמישי שאחריו, בלכתי ברחוב, דיברתי עם אחותי בטלפון והיא אמרה לי שאין מה לדאוג. אם עדיין לא שמעתי כלום כנראה שזה גוש שומני, אחרת הייתי שומעת. שמחה ובלב קל חזרתי הביתה. ברגע שנכנסתי צלצל הטלפון. גברת מרים, אמר הרופא – עשית בדיקה שתוצאותיה הגיעו… אתה יכול לאמר לי בבקשה מה התוצאה? אם אתה מתקשר זה כנראה לא טוב? לא אשקר ענה הרופא. וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה. אני והסרטן שלי.

בעלי חזר לארץ. התחלנו לחשוב יחד מה עושים

הוא כבר איבד אישה אחת למלנומה וזה היה ממש קשה לספר לו.

אני חייבת לאמר לכן שהפחד הכי גדול שלי תמיד היה מלהקיא. אני לא יודעת להקיא. מרוב בהלה, לא פותחת נכון את מה שצריך לפתוח כדי להקיא, והכל עובר לי לאף. סיוט. וכשחשבתי על כימותרפיה, חשבתי על להקיא. לא התחלה נעימה לסיפור, הא? ובכן, הלכנו לכירורג כדי שיסביר לבעלי בדיוק מה שאמרו לי, ומה צריך לעשות. התחננתי לפניו שינתח בלי כימו. חשבתי אז בתמימותי שזה אפשרי. הוא אמר לי שהגידול שהוא 4.5 ס”מ, גדול מדי וחייבים כימו כדי להקטין.

אמרנו לו לו שיש לנו שתי חברות, שאחת אובחנה לפני שנה וחצי והשניה לפני שנה. לאחת יש 1.5 ס”מ ולשניה 2. שתיהן הלכו לרב בגליל שיש לו בי”ס לרפואה משלימה והגידול עצר מלגדול בשילוב דיאטה של ניקוי רעלים. אנחנו נלך לשם. הכירורג אמר שאם מישהו היה מוצא תרופה אלטרנטיבית לסרטן הוא היה מקבל פרס נובל. התחנן לפני לא לעשות שטויות.

היתה לו פציינטית שנסעה למקסיקו לקבל טיפול וחזרה כשהיה מאוחר מדי לעזור לה. אבל אנחנו ידענו שהרפואה הקונבנציונאלית לא מאמינה בשטויות, כמו כוחו של הגוף לרפא את עצמו והיה ברור לי שכימו זה אאוט.

הלכנו לרב. הוא ראיין אותי והפנה אותנו לדיאטנית שלו. היא נתנה לי דיאטה מחמירה לניקוי רעלים עם הרבה מיץ גזר. היינו לקראת החורף. לא מרק חם, לא חלבונים מהחי. בקיצור סלט ללא שמן ומיץ ירקות. לא לחם.אפילו משום מה כמעט לא ירקות ממשפחת מצליבים.

אחרי חודשיים התקשרתי לרב ואמרתי לו שעשיתי ועדיין עושה את הדיאטה. ובכל זאת, הפלא ופלא, גידולי היקר הכפיל את עצמו. לא אכנס לפרטים משום לשון הרע, אבל הוא נפנף אותי לכל הרוחות בצורה שלא היתה מקובלת עלי לחלוטין. ואז חיפשנו כל מיני דברים אחרים. מהר מאד גילינו שכשאת פותחת את עצמך לכל מיני חאפרים, הם מוכנים לחגוג על חשבונך. רופא ידוע שהוא גם אלטרנטיבי רצה רק 2500 ש”ח לביקור כדי לדבר אתי שעתיים ואחר כך הבטיח להרים לי טלפון פעם בחודש. ואז החלטתי שאם הגידול שלי גודל באלימות ובמהירות יש רק דרך אחת לטפל בו וגם היא אלימה. אין ברירה. פניתי לאונקולוגיה.

הגעתי לאונקולוגיה 

יש לנו פרופסור מנהל האונקולוגיה, רופא – להלן פינוקיו, זו לא אשמתי שהאף שדבוק לו באמצע הפנים נראה בדיוק כזה. ולצידו עובדת רופאה. הגעתי עם חברה שעובדת באותו בית חולים והיא ביקשה מהפרופסור לתת לי את הרופאה כי אני דתיה ויהיה לי יותר נוח איתה. והפרופ’ בגלל ענייני אגו החליט דוקא לא. אז הגעתי לפינוקיו. הוא המליץ על כימו כמובן – החומר האדום. קיבלתי את החומר הזה 4 פעמים. ברוך השם, ברוך השם, לא הקאתי.

קיבלתי מרופא המשפחה כדורים בשם זופרן – שזה אחד החומרים שהכניסו בי בזמן הכימו, ובשבוע הראשון לקחתי בוקר וערב. העצירות היתה נוראית. עד שהוסבר לי שזה מהזופרן ואז החלטתי לקחת אותו רק בעת הצורך. לא חשבתי על זה אבל חברה אמרה שלי שהמגנזיום יפתור את הבעיה ובסופו של דבר אכן כך היה. השבוע הראשון היה תמיד קשה ואחר כך היו לי שבועיים של התאוששות.

בינתיים לקחתי טיפולים – עדיין אצל אחות קופ”ח בדימוס שלמדה והיום היא רופאה לרפואה סינית. היא באה יום אחרי הטיפולים לתת לי זריקה וכל שבוע דיקור. היא המליצה לי על כל מיני סוגים של פטריות יפניות וויטמינים שאכן מחזיקים אותי היטב. ביום של הטיפול ולמחרת אני לא לוקחת כדי לא לפגוע בטיפול אבל אחר כך, כן. אני מתחילה את הבוקר עם כוס של מים עם מיץ של חצי לימון, אחר כך מתישהו עוד מי לימון עם חצי כפית כורכום, חצי כפית סודה לשתיה וקצת מינרלים ואחר כך אוכלת ובולעת כל מיני ויטמינים.

אני רוצה לאמר שמה שאני כותבת כאן זה רק לספר מה אני עושה, זו לא המלצה לאף אחד. מה שכן ה”סינית” שלי מתפעלת כל פעם מחדש מכך שהדופק שלי ב”ה חזק וטוב כמו של מישהי שלא נגעה בכימו אף פעם, טפו טפו טפו…

אחר כך מיץ עשב חיטה ויותר מאוחר מיץ ירקות שאני מנסה תמיד לעשות כוס או שתיים אבל זה תמיד גדל ל-3-4.

כשסיימתי את 4 הטיפולים, נשלחתי אחר כבוד לאולטרה סאונד שהראה שאין לי כלום. ואז התחיל הויכוח הגדול עם פינוקיו. הוא התעקש שאעבור ניתוח כריתה בלי סי.טי. ביקשתי שישלח אותי לפט סיטי (מיפוי כל גופי, א.ש) כדי לראות אם יש תאים חיים. חשבתי שלכרות שד זה צעד דרסטי אם הוא מיותר. השד לצערי לא צומח שוב. הוא כל הזמן חזר על הביטוי “ליתר ביטחון”. אמרתי לו שהביטחון שלי הוא בקב”ה, ואני רוצה לוודא שממש אין ברירה לפני שאני עושה צעד כזה מכריע. והוא בשלו – ליתר ביטחון. ואז אמרתי שאם הוא רוצה להיות כל כך בטוח עדיף לדעתי לקחת את כל הנשים בארץ, לכרות לכולן את השדיים ולעשות לכולן כימו ואז נהיה בטוחים שלא יהיה לאף אחת סרטן. והוא אמר שאם כך אז הוא דווקא לא יתן לי פט סיטי. הבנתי את הרעיון. הלכתי הביתה.

כשהתחלתי את הטיפולים, ידעתי שהשיער ינשור

האחות גם אמרה לי שאחרי הטיפול השני זה יקרה. חשבתי שאני “קולית”. הבת שלי סיפרה אותי קצוץ כי לא היה לי בהישג מכשיר תספורת. חשבתי שאני מוכנה. ואז עמדתי יום אחד במקלחת כשאני מסבנת את ראשי וכשהורדתי את היד – היא חזרה שחורה… ושוב ושוב. ואז, שם, תחת המקלחת, נפרצו המעיינות. היה נורא. אני מניחה שאצל כולן יש מין רגע כזה. זה לקח כמה ימים. לא העזתי להסתכל בראי. לקח לי שבוע עד שהעזתי.

ואז גיליתי, שפתאום רואים פנים. רואים עצמות לחיים ומסגרת. ומתאים לי. אני תמיד אומרת שלאשה יפה הכל יפה, והנה, יפה לי. אהבתי לגמרי את הקרחת המבהיקה שלי. רק היתה לי בעיה איך לחזק עליה את הפיאה, כי הפיאה מתחזקת על הראש ע”י סיכות שנכנסות בשיער ואופס – אין שיער. בסופו של דבר חברה הביאה לי מהתחנה המרכזית בתל אביב פיאה סינטטית זולה עם “ראש” אלסטי, וקיבלתי עליה המון מחמאות. וכו’.

היו כמובן תופעות לוואי נוראיות. כמו – לא להגיע לשרותים בזמן משני הכיוונים, דבר שגרם לי לבכות מרה עד שהסינית שלי אמרה לי שזה מהכימו. לעתים נדירות ב”ה בחילה קלה ואז ישר כפחדנית דיגיטלית לקחתי זופרן, והראש – הראש האינטליגנט, שלא מסוגל להחזיק שמות של אנשים, מספרים, וכל שאלה שמופנית אלי.

מאז שנולדתי הייתי תמיד צריכה להיות חזקה, בשליטה, מרוכזת – אני עם הפרעת הקשה שלי, דבר שלא היה ידוע בילדותי וגרם לי קשיים רבים – תמיד הייתי צריכה להיות בפוקוס. להיות אחראית. כל הדברים האלה, לא היו אפשריים יותר עם הכימו. ואז גיליתי להפתעתי, שהעולם ממשיך להסתובב. שאפשר ומותר לבקש עזרה כשצריך, כי פתאום נורא צריך, שאף אחד לא דורש ממני לנהל את העולם. בשביל זה יש את הקב”ה. שאני לא חייבת וממש לא יכולה לעשות הכל ולהיות הכל בשביל כולם כל הזמן.ואחריות? העפתי אותה מעל כתפי. העברתי אותה לבעלי. והעולם לא נפל.איזו הרגשה משחררת. לא פלא שכל מי שרואה אותי אומר לי את נראית כל כך נפלא. ואמרתי לבעלי שמהיום יש לנו חלוקת תפקידים, אני היפה והוא החכם. וכל מי שמצפה ממני לזכור או לדעת אני אומרת שהגעתי לגיל בו אני יכולה להיות רק יפה. מי שצריך מוח – שיפנה לבעלי. כמובן שאני מחמיאה לו כל הזמן על הזיכרון הניפלא ועל כל האחריות שהוא לוקח על עצמו.

למדתי להירגע. אשמח לשמוע מכן אם גם אתן חוויתן את זה.

בתקופה שעזבתי את פינוקיו, בעלי היה בחו”ל

זה קורה 3-4 פעמים בשנה שהוא נוסע לחודש מטעם העבודה. זה היה ידוע לי מראש. כזכור החלטתי שפינוקיו ודרכו לא מתאימה לי. החלטתי ללכת לרופא אחר. אני לגמרי מאמינה בדרכו. הוא נתן לי כל מיני בדיקות לעשות קודם כל ולקח כמה שבועות עד שהגענו אליו. בינתים כשהרמתי במקלחת ציץ אחד ואחריו את השני, הרגשתי שאותו אחד שהיה, יותר כבד שוב. היה שם גידול קטן.

הגענו לרופא החדש והוא בדק את תיקי הרפואי האונקולוגי עב הכרס, בדק את הדיאטה שלי, אמר להוריד פרי, סלק, גזר וכל מה שחשוד כמתוק, היה מרוצה מבדיקות הדם שלי ושאל אם יש לי חלומות. לא הבנתי, כל בנאדם חולם, לא? הוא שאל אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות ולא עשיתי, והמליץ לנסוע בפקודת רופא לאיטליה לשבוע.

באיטליה, בחבל טוסקנה יש בית שנמצא בכפר נידח שיש בו 30 בתים בלבד, במקום הכי חלומי שיש, ששיך לזוג חברים. הם קנו אותו כדי שיוכלו לנוח שם אחרי שהאשה החלימה ממחלתה.

הרופא אמר שעלי לחיות את חיי כאילו כל יום הוא יומי האחרון. מה הייתי רוצה לעשות ביום זה? את זה – לעשות. להיות בשמחה ובאופטימיות. לתלונתי על מוחי הנעלם, אמר שעלי ללמוד שפה חדשה. עד היום דרך אגב לא עשיתי את זה למרות שאני מאד רוצה כי אני פשוט לא מסוגלת להחליט איזו שפה אני רוצה ללמוד… רוסית, איטלקית, פורטוגזית, ובזמן האחרון חשבתי שיהיה יעיל ללמוד ערבית. כנראה אצליח להחליט כשהמשיח יבוא. הוא מגיע בקרוב ממש. וככה, קנינו כרטיסים לאיטליה.

חיכיתי לטיסה לחו”ל

כמה ימים לפני הנסיעה המתוכננת, הגיעה אליי חברה שמתנדבת בישראל כל שנה במשך 6-7 שנים אחרונות וכל שנה היא מגיעה לכאן. התיידדנו מאד. כשהגיעה השנה ושמעה מה שיש לי אמרה שבסן דייגו קליפורניה, 20 דקות נסיעה מביתה, יש מקום שניקרא OPTIMUM HEALTH INSTITUTION. בעברית פשוטה- חוות בריאות. היא היתה שם כבר כמה פעמים בגלל בעיה רפואית שיש לה, ומאד עוזר לה. היא מוכנה לשלם לי שבועיים, שבוע אבקש מילגה, ושבוע בעלי ישלם. אני צריכה להסביר כאן שהמקום ממש לא זול. הרופא חשב שאין בעיה, שאסע לשם. זה יכול להיות רעיון לא רע. וכך – סידרו לי השניים, בעלי והחברה, טיסה מטורפת לשם. שבוע באיטליה ואז חודש בארה”ב.

ביום הראשון חשבתי לי שזו אכן הזדמנות נפלאה. ביום השני התעוררתי ואמרתי לבעלי שנראה לי שהרעיון היה נפלא לפני חודשיים, אבל היום כשגידולי היקר הולך וגדל ואני מרגישה הבדל כל יום, לא נראה לי נבון לבזבז זמן בנסיעה לחודש. אבל כאמור בעלי היה נלהב כי כאמור הוא לא אוהב קונבנציונאלי.

וכך יצאנו לדרך. הגענו לאיטליה. היינו צריכים לישון אצל חברים לילה ראשון במילנו. נסענו ונסענו. הוויז אמר שהוא לא מוסר אינפורמציה במרחק כזה מהבית, עוד אחד כזה פשוט העביר אותנו מצד אחד של מילנו לשני. איטלקים לא ממש מדברים אנגלית. בשלוש לפנות בוקר עצר לידינו זוג נחמד, ואמרו לנו לנסוע אחריהם, וכך הגענו. למחרת בבוקר שמנו פעמינו לטוסקנה. לדעתי בעלי נהג לפחות 8 שעות. בסופו של דבר הקשיב לי ועצרנו במלון ציורי על אם הדרך לשינה. הנוף אני חייבת לאמר עוצר נשימה. הכל ירוק יפהפה ובכל חלון ולפני כל דלת עציצים של גרניום אדום ועצים.

הכפר הציורי הדהים אותי לחלוטין, אין לי מושג איך קוראים לו בכלל, אבל היי, מה זה משנה? כיוונו אותנו אנשים יקרים לס. מרקו. לא אלאה אותכן בדרך. מטריף, משגע, עוצר נשימה. נשימתי נעתקת כשאני חושבת על היופי הזה. והגענו לכפר לגמרי לא אמיתי. אין – אין דברים כאלה בנמצא. פגשנו שם 3 בחורים יפים וצעירים שאחד מהם אפילו דיבר אנגלית, והסביר לנו כפי שמסבירים פנים לתייר בחביבות, שאכן הגענו לס. מרקו, אבל יש עוד אחד. ואנחנו צריכים את השני. נו, סוף סוף. אחד שיודע לדבר ולהסביר. בכלל האיטלקים מסבירים פנים וכיוונים כמו בבני ברק. אחד מכוון אותך רחוק ימינה וכשאת מגיעה לשם מישהו אומר לך – לא לא לא, זה בצד השני. עד שאת מוותרת בסוף וחוזרת הביתה…

גמענו את הנוף ואת אויר ההרים הצח, עשינו אחורה פנה ויצאנו לדרך. אני בהתפעמות גדולה, בעלי פחות כי הוא היה צריך להתרכז בנהיגה. נסענו עד שהגענו לס. מרקו הנכון. ואז הגענו לדרך המפחידה המטריפה. 8 ק”מ בתוך יער, בעליה קשה, כשיש מקום רק לרכב אחד בכביש הצר. בהוראת הממשלה בכל סיבוב שאת לא רואה את ההמשך – את צריכה לצפור שאם מישהו יגיע ממול – שיחפש דרך הצידה. בעלי לא הפסיק לצפור, ואני צחקתי כל הדרך. יחד עם זאת – הקפדתי להביט, אולי במבי או שלגיה או הגמדים יציצו שם מהיער הנפלא הזה. אם יש מקום וזמן רומנטי – זה המקום והזמן. ציוץ הציפורים, מליוני סוגי עצים שרכים שפה קונים לעציץ ופרחים. ושקט. ושלווה אולימפית. ואז בסופו של דבר הגענו לכפר שאפילו את שמו אינני זוכרת.

הגענו לכפר

לא רוצה לגרום לכן לבכות מהיופי הזה. הכפרון הקטנטון, עומד על ראש פיסגה, כשמסביב פסגות אחרות גבוהות יותר וירוקות בדיוק אותו דבר. מליוני סוגים של עצים, כשעל רובם מטפסים יפהפיים, שמסתירים את הגזע. הכל נראה כמו קטיפה ירוקה. ובין כל הירוקים האלה, בתים שמישהו העתיק מהציורים העתיקים. בתי אבן יפהפיים שהמשותף להם הם העציצים המשגעים ליד קירות הבתים ועל אדן החלונות ובמרפסות.

הכל שקט לחלוטין. הכל מבריק ומצוחצח. ומה הפלא, כשבדרך לשם ראינו אשה בת לפחות 80 יוצאת מביתה ומטאטאה את הרחוב שממול הבית? מצאנו את הבית של החברים. בית פצפון. שני סלונים למטה ומטבח, שירותים – אמבטיה ובית שימוש ובידה, ומרפסת שכמובן מלאה בעציצים של תבלינים, ובתוך הגשם העדין המטפטף, משקיפה להרים הירוקים. רק לעמוד שם ולנשום עמוק. למעלה שלושה חדרי שינה עם שרותים כמו למטה. חלונות יפהפיים. חשבתי לי שם על רפונזל.

לצערי יכולנו להישאר שם רק לילה כי היה יום ששי, ובעלי היה צריך מנין. ניקינו אחרינו, כיבסנו את הסדינים והמגבות, ניתקנו את החשמל, את המים, נשמנו לעומק פעם אחרונה, ויצאנו לדרך. שוב בעלי נהג ללא סוף. לאט לאט עזבנו את טוסקנה היפהפיה. אני פשוט ישבתי באוטו והתמוגגתי. ובסופו של דבר הגענו לונציה. חנינו ועלינו על גשרים וירדנו עד שהגענו לגטו היהודי. מלון נקי ונעים, בית חב”ד קרוב לתפילות ולסעודות שבת.

אבל הרי כל הסיפור הזה לא באמת בא לספר לנו על איטליה היפהפיה, נכון? ובכן, בעודי נהנית לי שם, הרגשתי שהגידול נהנה גם הוא. והולך לו ותופח לו כל יום שעובר. בפירוש הרגשתי שהוא גדל כל יום. ביום האחרון לפני שהיינו צריכים לטוס, בעלי לארץ ואני לסן דייגו, דיברנו על זה. ואני ביקשתי ממנו שלא יכריח אותי לנסוע. בכיתי ממש. אמרתי לו שאני מרגישה שהוא גוזר עלי גזר דין מוות. חייבים לטפל בגידול הזה ואם לא אצל פינוקיו נחפש מקום אחר. אבל בעלי התעקש שאסע כשהוא אומר שהמקום הזה יעשה לי רק טוב. וכך התחיל המסע הלא פשוט. טסתי 8 שעות לניו יורק, חיכיתי 5 שעות לטיסה הבאה שבגלל מזג האויר התעכבה עוד שעה, והשכם בבוקר אחרי טיסה של עוד 5 וחצי שעות הגעתי למחוז חפצי.

החברה חיכתה לי בסן דייגו

דבר ראשון החברה הביאה אותי לחוות הבריאות. המקום יפהפה. טובל בירק והכל גינה אחת מוקפדת. מזרקות מים ע”פ הפאנג שוואי, פרחים ועצים. דשאים מוריקים. יש להם גן ירק בו הם מגדלים ירקות אורגניים. את שאריות האוכל הם טוחנים ומשתמשים בו כזבל.

אני ממש לא יודעת במה להתחיל. המקום הזה הוקם ע”י יהודיה (אלא מה?) בשם רייצ’ל סולומון ורואה חשבון אמריקאי ועוד אשה אחת לא יהודיה. בשלב כלשהו רייצ’ל עלתה לארץ והשניים האחרים תפסו פיקוד. הם התחברו לאיזו כנסיה נידחת כדי שיוכלו להיות מוכרים כמוסד ללא מטרות רווח אבל אל נא תדאגנה בנותי. רווח יש שם די והותר. המדריכים שם נקראים מיסיונרים. יש להם כמה מורים שעובדים בתשלום. המיסיונרים הם אנשים שבעצמם היו אורחים ורצו להישאר בתשלום מופחת ואז הם מחויבים לתת שעתיים ביום. או לעזור בהגשה, או להדריך את ההתעמלות, להשתתף בשיעורים ולאמץ אורחים ולעזור להם להתאקלם. אני חייבת לאמר שלי הם עזרו מאד מאד מאד.

מה עושים שם?

ובכן. קודם כל אוכלים רק מה שניקרא רו פוד. כלומר אוכל לא מבושל. אין שום דבר מהחי, ואין שום קמח. הכל ירקות. לועסים במיוחד עלים ירוקים מכל מיני סוגים. יש ללעוס כל ביס 25-30 פעם לפני שבולעים. הם לוקחים כל מיני גרעינים ואגוזים ועושים איתם כל מיני דברים מענינים. טאקו, “קציצות בשר” מקרוני מקישואים חיים יש להם מכונה שטוחנת אותם כמו מקרוני. ואתן יודעות מה? זה ממש טעים. ביום שלישי ורביעי וחמישי, יש צום מיצים. לארוחה מקבלים כוס מיץ ירוק. מי שחייב יכול לבקש עוד כוס. יש הרבה נבטים שהם מנביטים.

פעמיים ביום כל אורח מכין לעצמו מיץ עשב חיטה לפני כל פעילות היום וגם ב-12. הולכים לישון בשמונה וחצי, וקמים מוקדם. ההתעמלות הלימפטית של הבוקר מתחילה בשבע ועשרים. יש גם אחר הצהריים ב-3 ואחר כך שיעור יוגה.

לומדים לעשות מדיטציה. מתבקשים לנשום עמוק 3 פעמים ביום חמש פעמים. לומדים להכין את האוכל הזה. אינטרנט יש רק בחדרון קטן צר וצפוף, זהו. הם רוצים שהאורח יתנתק מכל הלחצים שבחוץ ויתרכז בעצמו. לומדים שם, שחייבים להיות חיוביים. להפסיק לקטר ולהפסיק להאשים את כל העולם ואשתו בצרות שלנו. לומדים ניקוי רעלי גופני ונפשי. לנפות אנשים מרעילים מחיינו, ואם אי אפשר לא לקחת אותם ללב. נישמע נפלא בתיאוריה. עבודה קשה במציאות. מלמדים איך הגוף מגיב למחשבות שלנו. הטובות ואלה שלא.

אנשים מגיעים לשם לא רק בגלל סרטן. הם מעדיפים לא לקרוא למחלה בשמה אלא לאמר שיש להם אתגר בריאותי. היתה שם אשה צעירה ממש בתחילת שנות השלושים לחייה. היא הגיעה לשם על כסא גלגלים. לא יכלה ללכת. היא היתה לוקחת 15 כדורים ביום. כולל מורפיום. שבועיים אחרי שהגיעה לשם ירדה לכדור אחד ביום ויכלה לרקוד. וכן, מגיעים לשם כוכבי קולנוע. מי שבת גילי ודאי זוכרת את סו אלן מהסידרה הראשונה ששודרה בארץ, דאלאס. היא היתה שם. אין לי מושג למה. לא מנומס לשאול. יפהפיה. בת 73 ולא נראית כך בכלל. ראיתי שם גם את דרו בארימור שכמעט שאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה. היא נראית מדהים. לא היא לא התארחה שם אלא רק הביאה חבר. באים לשם מכל השכבות, מכל הסיבות. אחת רוצה לרזות ואחת רוצה להרות ואחת רוצה להחלים לפני טיפולי כימו ואחד אחרי. ראיתי שם ממש נסים ונפלאות. אבל האורח הבלתי קרוא שלי נשאר לי נאמן והמשיך לתפוח מעונג.

הלכתי לעשות בדיקת דם שבועית

המרחק דקה מהבית. הלכתי בגאון, חזרתי עם 4 הפסקות בדרך. בטיפול האחרון הרופאה קראה למנהל המחלקה ולכירורג כי אדום לי בשד, אדמומית חיצונית. כבר יותר מחודש זה שם רק זה טיפונת התפשט. הפרופסור הגיע הביט ולא התרגש. אחריו הגיע הכירורג, פסק – דלקת. זיהום חדר דרך נקודות זערוריות בפיטמה, אנטיביוטיקה. לבוא לביקורת עוד שבוע.

ואז, אחרי שבוע, האנטיביוטיקה לא עזרה, ניסיתי לברר מה אני עושה עם זה, איך אני מגיעה למרפאות חוץ, דיברתי עם האחות המתאמת, ובסופו של דבר היא אמרה לי לדבר עם הרופאה.

 הרופאה אמרה שאם האנטיביוטיקה לא עוזרת שאפסיק ואין צורך להגיע לכירורג. ב”ה. במילא אין לי כוח להגיע לאף אחד בשום מקום. כשהתגלה לי לפני שנה, והתחלתי טיפול, קיבלתי את החומר האדום. אחרי טיפול ראשון, הגידול ירד מ-8 ס”מ ל2.5 ס”מ.

אחרי הטיפול השני, כשהגעתי לטיפול שלישי אמר לי פינוקיו שהוא לא מרגיש כלום. הגידול נעלם.

הפעם, הטיפול שונה. את החומר ההוא לא נותנים בד”כ יותר מ-4 פעמים ובמקרה דחק נותנים עוד פעמיים בלבד כי החומר ההוא עלול לפגוע בלב.

החומר שנתנו לי הפעם – ביולוגי וכימי, אחרי הטיפול הראשון  הגידול ירד דרסטי. הרגשתי. אחרי הטיפול השני, הוא חזר לצמוח.

אז קיבלתי עוד טיפול והפעם הוסיפו לי קארבו משהו. כלומר 2 כימו ואחד ביולוגי. כשאמרתי על כך לפרופסור, הוא חייך אלי בחביבות כמו שמחייכים לילד שאומר שטויות ואמר לי: אנחנו הרי לא צריכים את זה. את לא עכבר, נכון? ואת לא חולדה (חיוך מתוק…) למה לנו? יש לנו הרבה חומרים. ואם זה לא יעבוד, ננסה אחר. הלוו??? אתה שומע את עצמך? ועכשיו אני כן שפן נסיונות? אתה לא קולט שאתה ממלא את גופי ברעל? אם הרעל עושה משהו טוב-תפאדאל. אם לא – מה זה פה? ההמשך יבוא…

כתבה מעניינת:

חיית מחמד ובעלים תחרות 2019-02

שתי טיפות מחמד

שתפוהתחרות ״שתי טיפות מחמד״ יוצאת לדרך. מי הכי דומה לחיית המחמד שלו? תחרות הפרסים הגדולה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.