שבועות שהוא שוכב כך ‘פרקדן’ על מיטת הקפיצים הצבאית שלו. בידו האחת לופת הוא את כוס הקפה השחור ‘בוץ’, מידו השנייה הוא נוגס בבגט עליו מרוחה חמאת הפרזידנט ולצדו מוטל עיתון הבוקר עם כותרת זועקת, כמידי יום בעת האחרונה: ‘מתיחות גבוהה בגבול עם גרמניה’.
שקט ונוף פסטורלי אביבי פרוס לפניו ובינות הסלעים, ממרחק מה ממקום מרבצו, עומלים חיילים גרמניים במרץ בהכנות קדחתניות, משהו. הוא בגופייתו הלבנה התהפך על צדו השני, כחושף חלקי גוף לבנבנים לספוג את חום השמש ולהשתזף. עכשיו הרהר בליבו: ‘אח, כמה יפים הם החיים’.
לפתע הוא שמע זעקה: ‘פטריק’. היה זה הדוור הגדודי שהתקרב אליו עם אופניו והגיש לו מכתב מהבית. פטריק פתח את המעטפה וחיוך עלה על פניו. הייתה זו פלורי שכתבה לו. לפני כשנה השניים התארסו. בחג המולד הקרוב הם אמורים להינשא בעזרת השם – אם רק הכוננות הזו תסתיים לה. במכתב כתבה לו פלורי על הבציר המוצלח במקום מגוריהם בעמק הרון, ועל ייצורם של 500 בקבוקי ‘הברבריני שאטנף דו פאף’. היא כתבה על ארוחת הביף בארגינין שבישלה לה אמו, חמותה לעתיד וכמובן על געגועיה העזים אליו. כשסיים לקרוא, הוא הופתע לגלות מעליו חבורת אנשים. הם הציגו עצמם כעיתונאים צרפתיים המסקרים את הנעשה בחזית הגרמנית.
אחד העיתונאים שאל אותו: ‘מי אלה ממולך?’ פטריק החייל ענה כי אלו הם חיילים גרמניים. וכשנשאל מדוע הוא אינו יורה בהם, הוא ענה: ‘כי הם לא יורים בי!’. ההמשך ידוע, הגרמנים תקפו את צרפת חודש אחר כך ב-10 במאי. פטריק היה החלל הצרפתי הראשון, כדור גרמני פילח את מצחו.
כשאני חושב על קו מז’ינו, אינני יכול שלא להרהר על הדמיון במתרחש בגבולנו הצפוני והדרומי. אך לא בהיסטוריה או בביטחון עסקינן, כי אם בחיינו אנו. וכפי שיצר האדם מכתיב את ההיסטוריה, כך הוא מכתיב את אורחות חייו של האדם הבודד. מסקנה: יש להקדים תרופה למכה! כולנו הרי מכירים את הרביצה, את השאננות ו’אכילת החמאה’. אך האם כולנו באמת נערכים לסכנות שאורבות מעבר לפינה? האם כולנו מודעים יום יום לעובדה ‘כי לא לעולם חוסן?’ ומתעלמים מן הסכנות כי פשוט נח לנו. שהייה על מישור הנוחות – הרסנית. והיא משפיעה על משקלנו, בריאותנו ועל איכות חיינו. היש חשוב מכך ? שאננות, די!
שבת שלום, רון