בית / חדשות / חברה / קמטים של אושר

קמטים של אושר

שתפו

שרה שמאי מחנכת ומורה ותיקה מכרמיאל, החליטה אחרי פרישתה לגימלאות להוציא לאור ספר אוטוביוגרפי המספר על ילדותה באיראן, ילדותה בתקופת הצנע, חייה ועבודתה בכרמיאל ובעיקר על ציונות ואהבת הארץ

מאת גיל דובריש

שרה שמאי (71) מכרמיאל, מורה ומחנכת, הוציאה בימים אלה את ספר הביכורים שלה, קמטים של אושר. זהו ספר אוטוביוגרפי המתאר את סיפור חייה המרתק מהולדתה וחייה באיראן ועד לימינו אנו, תוך שהוא שוזר בתוכו את החלום הציוני, אותו ספגה בבית הוריה והעבירה לכל ילדיה.

שרה מתגוררת בכרמיאל משנת 1978. היא נולדה בעיר יזד באיראן בשנת 1947, וכשהייתה בת 4.5 עלתה ארצה ביחד עם הוריה ושלושת אחיה. ״מאז קום המדינה, הוריי הבינו שיש לנו רק מקום אחד לחיות בו – וזו מדינת ישראל״ היא מספרת. ״הסוכנות היהודית יצרה קשר עם כל יהודי יזד במטרה להעלותם לארץ. חיכינו שנה שלמה במרכז קליטה באירן עד שניתן האות – יום אחד אספו אותנו במטוס וטסנו לארץ״.

שמאי הגיעה עם משפחתה לישראל בשנת 1952, בשיאה של תקופת הצנע. ״הביאו אותנו למעברת עולים בראש פינה ונתנו לנו אוהל ברזנט של הצבא, שלא עמד בפני הגשמים והרוחות הקרות בחורף ולא עזר מול החום והשמש הקופחת בקיץ״ היא משחזרת. ״בהמשך עברנו למעברה אחרת בקסטל ליד ירושלים, שם התגוררנו בצריף פח. רק אחרי זמן רב נמצא פתרון מגורים – דירה קטנה בדמי מפתח בירושלים – בזכות אחיי משה ואהרון שנלחמו על זכותנו לקבל דיור ציבורי. למרות הכל, הילדות שלי הייתה עשירה ומהנה. טיפסתי על עצים, שיחקתי עם חברים ונהניתי מכל רגע. הייתי ילדה מאושרת. חרף הקשיים, הוריי היו שמחים בחלקם ותמיד עזרו לאחרים – הם אמרו שאלוהים נתן לנו כדי שניתן לאחרים… הורים מדהימים שעבורם העלייה לארץ הייתה הגשמת חלום של דורי דורות״.

לכרמיאל הגיעה שרה בשנת 1978 ביחד עם בעלה רחמים ושלושת בניה – ירון, יאיר ואמיר. בהמשך נולדה כאן גם הבת מירי. ״עברנו לכאן מראשון לציון מתוך רצון לעזור ליישוב הגליל ובגלל איכות האוויר״ היא אומרת. ״ראיתי בכך הזדמנות לתרום את שלי לייהוד הגליל ולמען פיתוחה של הפריפריה בצפון. תחילה הגענו לביקור קצר, התאהבנו בעיר ואז פנינו לראש המועצה המקומית דאז, ברוך ונגר ז״ל שקיבל אותנו בחיוך רחב ובלחיצת ידיים. אני הייתי מורה בהשכלתי ובעלי מכונאי רכב מוסמך, כך שהיו לנו שתי משרות מבוקשות בכרמיאל של אז. למרות זאת, ועל אף שהעיר קסמה לנו מאוד, עבודה – לא מצאנו בהתחלה. בעלי המשיך לעבוד עוד מספר חודשים במרכז הארץ, לן אצל אימו והגיע בשישי-שבת הביתה, עד שמצא עבודה כמנהל מוסך במפרץ חיפה. אני שהייתי מחוסרת עבודה, התנדבתי במשך כחצי שנה כמורה בבית הספר הדקל, מקום שבו ילדיי למדו בו. ניגשתי לצילה ז״ל, מנהלת ביה״ס באותה תקופה, סיפרתי לה שילדיי לומדים בביה״ס ואשמח לעבוד כמורה במקום. צילה אמרה לי שאין משרה פנויה, אז ביקשתי שתטיל עליי מטלות בהתנדבות. הצעתי לה לאסוף את התלמידים שהוצאו בכל שיעור מהכיתות ואני אעסיק אותם בקישוט בית הספר. מאותו יום, המודעות של התלמידים שהוצאו מהכיתות עלתה פלאים והם הפכו לשומרי הסף של הקישוטים במסדרונות״.

במשך הזמן מספר התלמידים שהגיעו אל שרה הלך וגדל ואז הוקצו למענה חדר גדול, חומרים וציוד לביצוע עבודת הקישוט. ההצלחה שלה לא חמקה מעיני המנהלת וארבעה חודשים לפני תום שנת הלימודים, התקבלה שמאי לעבודה באופן רשמי, בתפקיד מחנכת כיתה, במקומה של אחת המורות שיצאה לחופשת לידה.

״בסוף השנה הראשונה קרא לי מנהל ביה״ס אשכול, עזרא ינאי ז״ל, הוא ביקש ממני ללמד בבית ספרו. התחלתי לעבוד כמורה למלאכה בפיצול בין שני בתי הספר – הדקל ואשכול. שנה לאחר מכן עברתי באופן קבוע לביה״ס אשכול״ מספרת שרה. ״במשך 6 שנים עבדתי שם ביחד עם המורה אנה ברגיל, נהניתי מכל רגע וקיבלתי את כל הכבוד ממנהל ביה״ס. בשנת השבתון הראשונה שלי כמורה עשיתי הסבה למורה בכירה במקצוע התפירה, כדי ללמד בחטיבת ביניים. זה סלל את הדרך שלי לביה״ס אורט הורוביץ, שם היה מנהל מופלא בשם יצחק שפירא ז״ל. לימדתי שם 18 שנה, בתחילה מלאכה, אחר-כך מלאכה, אופנה ותפירה״.

בשנת השבתון השניה שלה, עשתה שמאי הסבה נוספת, הפעם למקצוע הטכנולוגיה ולמדה לתואר ראשון. ״זו הייתה תקופה נפלאה בחיי, אהבתי את התלמידים כמו ילדיי. עבדתי שם עד שנת 2003, אז נסגרו כל המגמות באורט הורוביץ – תפירה, טכנולוגיה ועוד. אחרי 26 שנים בכרמיאל מצאתי את עצמי ללא עבודה. ממשרד החינוך פנו אליי והציעו לי עבודת הוראה בבית ספר בחיפה, אבל סירבתי, אמרתי די מספיק, הגיע הזמן לנוח. שנה אחרי כן נקראתי בדחיפות כדי לשמש כמורה לטכנולוגיה בחטיבת ביניים בבי״ס בסג׳ור, כפר דרוזי במרחק רבע שעה נסיעה מכרמיאל. למען האמת, די חששתי, ביום הראשון הרגשתי כמו עוף מוזר בחדר המורים, אבל בדיעבד זו הייתה חוויה מאתגרת ומרתקת, אהבתי את הילדים, היה לי כיף גדול מאוד ללמד אותם. בסוף השנה היה לי קשה להיפרד מהם, בטקס סיום שנת הלימודים המנהל אמר שהוא מצר על כך שאינני יכולה להמשיך לעבוד שם משום שהמורה אותו החלפתי חזר משנת שבתון״.

מאז פרישתה, שרה עוסקת בכתיבה, מסייעת בגידול הנכדים ונהנית מכל רגע עם בעלה. ״אני מבלה רבות בקאנטרי טופ קלאב הנפלא שלנו״ היא אומרת בחיוך.
שרה מציינת כי היא מביטה בדאגה רבה על המתרחש במערכת החינוך בארץ. ״היום כסבתא אני לא מרוצה ממערכת החינוך, יש לי הרגשה שבתי הספר הפכו לבתי חרושת לציונים, הרגש נעלם כליל מהחינוך, מה שחשוב היום הוא מה הציון בתעודה. העול הכבד מעל ראשם של המורים והלחץ הגדול עליהם מצד המערכת, הפך אותם לקבלני ציונים. אם הייתי יכולה לשנות דבר מסויים, הייתי דואגת שילדים יקבלו יותר הקשבה לצרכים שלהם, התאמה לרצונם וליכולתם. יש לקחת ילד שקשה לו ולהעלות אותו למעלה, לא בכוח אלא בהבנה, הכוונה, הקשבה, תמיכה ועידוד – אלה המילים שנעלמו מהלקסיקון של מערכת החינוך בימינו. אף על פי כן, ישנם מורים טובים במערכת החינוך שעושים עבודתם קודש״.

– באת לכרמיאל בגלל הציונות, האם הנחלת אותה לדור הבא?

״את הציונות שבשמה באתי ליישב את הגליל ובגללה עזבתי מקום עבודה מסודר, בית וחיים טובים במרכז הארץ, העברתי באדיקות ובאהבה לילדיי, לנכדיי ולתלמידיי. הערכים שהנחלתי לילדיי ניכרים עד היום כשהם נשואים והורים לילדים ומתגוררים כאן בארץ – הבן הגדול ברמת גן, שני הבנים האחרים בכרמיאל ובנהריה והבת מירי התגוררה כאן שנים והלכה אחרי עבודתו של בעלה ליישוב קדימה. חשוב לי לציין כי מירי ׳עשתה׳ עליה לבעלה, יהודי מארה״ב – הוא עזב את משפחתו, עלה ארצה ושירת כאן בצבא. הציונות באה מהוריי זכרונם לברכה, שתמיד אמרו – אהבת א״י ויישובה קודמת לכל. כשהיו ימי עוני ולאבא לא היה כסף לשלם לטיולים, פניתי ואמרתי לו ׳אבא לא צריך׳, אמר לי – אהבת א״י נקנית ברגליים ואת כן תצאי לטיול. הוא עשה הכל כדי שאצא״.

– מדוע החלטת להוציא את הספר, דווקא כאן ועכשיו?

״הספר נכתב במשך שנים רבות מתוך ערגה ומחשבה שייצא לאור. מי שנתן את הדחיפה היה נכדי רועי שמאי, היום בן 26, שביקש – ׳סבתא הסיפורים שלך מאוד מעניינים, תעלי אותם על הכתב׳. אמיר בני עזר בכל הנושא של ההגהה, השכתוב וההדפסה. יאיר בני סייע בהגהה, מירי וירון תמכו לכל אורך הדרך. ובכלל הספר הוא פרוייקט משפחתי שלא היה קורם עור וגידים ללא תמיכתם של ילדיי ובעלי היקר רחמים״.

אחרי צאת הספר הראשון, מגלה שרה שמאי כי ״בקרוב ייצא בעזרת השם ספר שני, שיהיה מיועד לילדים – ויכלול שירים וסיפורים מקוריים שיצאו מתוך הלב ומכל שנות הניסיון שלי בתחום החינוך״.

את הספר קמטים של אושר אפשר למצוא בספריה העירונית בכרמיאל. שרה מזמינה אתכם לשאול את הספר וליהנות ממנו.

 

לכתבות נוספות בנושא חברה וקהילה בכרמיאל והסביבה לחצו כאן>>>

כתבה מעניינת:

כך חיטאו את בית בראט בכרמיאל

שתפובית האבות בכרמיאל היה הראשון שנבחר לביצוע חיטוי על-ידי לוחמי האש במחוז. צפו בסרטון מערכת …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.