ראש השנה

שתפו

הדרך לא נגמרת! אוף. אולי אחרי העיקול הבא כבר נראה את קו הבתים, את הים, את גוש בתי המלון. וחם, המזגן של הרכב כמו נלחם על כבודו העצמי אל מול הלהט שבחוץ והשלפוחית כבר לוחצת דקות ארוכות. אחרי העיקול ‘האחרון’ תמיד מסתבר שמגיע עוד אחד נוסף. והילד בספסל האחורי כבר מנדנד, ‘נו – מתי כבר נגיע?’

כזאת היא הדרך לאילת. כמו משחק החבילה, שתמיד תהייה עוד שכבת עיתון נוספת לפני ההפתעה ו’המיץ שלך יוצא’. נזכרתי בשבת האחרונה בנסיעות שלי לאילת. תמיד הנסיעה הזאת מתקשרת אצלי לתרגול האיפוק והשליטה ביצר. רק רגע, עוד מעט והנה קו האופק וצבע הים כבר נגלה אל מול עיניך. כן, כמו אותה שקית הלחם בטירונות שאסור היה לנו לקרוע אותה אלא רק לפתוח בזהירות ולשלוף את פרוסות הלחם דרך הפתח ואתה רעב מת (מי שהיה קורע את השקית היה חוטף עונש) – כאילו תרגלו אותנו גם שם בצבא, לשלוט ביצר!

ולמה נזכרתי בנסיעה לאילת ובמשחק החבילה? ובשקית הלחם? ובכן רבותיי: בשבת של כ”א אלול קראנו את פרשת ‘כי תבוא’. בפרשה הזו מוזכרות מצוות נוספות שבני ישראל מצווים לשומרם ובניהם המצווה החשובה מקבוצת ‘הראשית’: מצוות הביכורים. ונשאלת השאלה: למה דווקא מצוות הביכורים בעת הזאת? שבועיים לפני ראש השנה? בימי הסליחות והחזרה בתשובה? והרי בכלל את הביכורים יש להביא בשלושת הרגלים הרי הם: סוכות, פסח ושבועות?! ובכלל רק למי שיש שדות, מטעים ופרדסים? לנו יש?  רגע, ובית המקדש בכלל לא קיים בימינו אלה? אז מה הקשר?

ובכן, מסופר היה על חקלאי יהודי מאוד חרוץ. אותו יהודי היה נוהג להשכים קום יום ביומו על מנת לעבד את שדותיו ומטעיו. במשך ימים וחודשים הוא עמל. ביגע כפיו ובזיעת אפו החלו סוף סוף לנבוט פירותיו. בוקר אחד הוא הבחין בתאנה עסיסית ואדמדמה צצה לה מבין הענפים. ‘עמלת ויגעת – תאמין’ קרא האיש בליבו וניגש אל התאנה על מנת לקוטפה ולאכול את פרי הביכורים הראשון שלו. אלא בו ברגע צעק אליו קול אדם מן הגדר: לא! אל תאכל! היה זה רבו שהסביר לו כי, שלוש שנים ראשונות הפירות הם ערלה, אסור לקוטפם!

כך המשיך החקלאי שלנו לטפח את גידוליו והמתין שלוש שנים כמצוות רבו. בשנה הרביעית ניגש שוב אל המטע על מנת לאכול. וכמו לפני שלוש שנים שוב קרא לו רבו מפתח המטע: ‘לא! – אלו הם נטע רבעי, אסורים הם לאכילה. רק בשנה החמישית מותרים הם לאכילה’.

וכך המתין לו הגיבור שלנו לשנה החמישית. עייף מעמליו וכשריר בין שפתיו ניגש הוא לקטוף את התאנה מן העץ. ושוב עומד שם רבו ועוצר בעדו: ‘ביכורים אלה. יש להעלותם למקדש אל הכוהנים’. חמש שנים ועדיין צריך לחכות עוד קצת, רק עוד קצת. ולא רק, אלא שעתה גם צריך לצעוד לירושלים.

כזאת היא מצוות הביכורים. כאילו ללמדנו לשלוט ביצר – רק עוד רגע קט. תתאפקו. רגע לפני השנה החדשה אני מזכיר לכולנו כי תכלית היהדות היא השליטה בשלוש היצרים: האוכל, המין והאלימות. כאלו גם המצוות בעשרת הדיברות וכזאת היא מצוות הביכורים, מן החשובות במצוות, כי יש בה כדי ללמדנו מהי שליטה עצמית. וכמה יפה כאן הקשר אל תחום העניין שלנו: הבריאות והשמירה מן האכילה המופרזת, התאפקו!  המתינו, חלקו עם החברים שלכם. בדיוק כפי שפירש הרמב”ם את המילה בריאות: בטל רוגז, ימעיט אוכלו וירבה תנועותיו. כי גם בימי הביכורים היו האנשים עולים ברגל לירושלים, ברגל, לא ברכב ולא ברכבת.

בפרוס עלינו השנה החדשה, שנהייה פחות יצריים ויותר הגיוניים. אל תאכלו כול דבר. הפחיתו כמויות, המתינו, שלטו ביצר. כך נוכל לשלוט יותר גם במשקל הגוף שלנו ובהיקפי המותניים. איפוק והמתנה בדיוק כמו שמצווה מאתנו בפרשת השבוע – מביאים אותנו לכדי היותנו אנשים טובים יותר ומצליחים יותר. שתהה השנה הבאה עלינו לטובה שנה של הצלחות, כיבוש של יעדים והגשמתן של כל התקוות. זכרו! אחרי הכול, הכול תלוי רק בנו וביכולת שלנו לשלוט ביצר.

שנה טובה, שלכם רון

כתבה מעניינת:

חגיגת קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי צלויות, קלמטה ומוצרלה צילום אפיק גבאי (1)

קונצילה ריגטה – איטלקית 100%

שתפומתחשק לכם איטלקית 100% על הצלחת? קבלו מתכון של פסטה קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.