זהר.נט חדשות כרמיאל
בשבת הוא כבר התקשר אליי, לא יכול היה להתאפק. הוא היה נפעם, נרגש: “חבל שאתה לא כאן” הודיע לי, “מדינה מדהימה, רק ספורט, ספורט וספורט”.
לפני מספר ימים הוא טס לשבדיה, משלחת של ילדים – ‘העצמה על ידי דיג’. רק משמו של הפרויקט ניתן ללמוד על ההשקעות החינוכיות שם. 100,000 אגמים יש בשבדיה, החבר שלי סיפר לי שכולם שם שוחים, רוכבים או רצים. אין ללכת! מי שהולך שם כנראה שאיננו בקו הבריאות. יש אגמים לחתירה בסירות, לסקי מים, לשחייה וסתם לרוץ סביבם. הוא סיפר לי על הפארקים האתגריים שם: “אתה יכול לבחור בין ריצה של קילומטר ועד לריצה של עשריםקילומטרים בתוך יערות, שמפוזרים בהם מתקני כושר עשויים עץ לשיפור כושרו הגופני של הרץ”.
זאת ועוד הוא סיפר לי בהתלהבות: “בכל דרך, עירונית ובין עירונית, יש תמיד שלושה נתיבים: לרכבים, לאופניים ולרצים. בכל שכונה ארבעה מגרשים: של כדורסל, של דשא סינטטי לקט רגל, לגלגליות ולטניס. התחזוקה, הניקיון, מעידים על תרבות, על מודעות גבוהה מאוד של קהילה המוקירה בחשיבות הספורט. באכסניה שבה התגוררנו, יש מה שנקרא: חדר כושר אקולוגי. כן, מתקני כושר העשויים מעץ ומשאר חומרים טבעיים לשימוש האורחים”.
כך תיאר לי בליווי תמונות ששלח לי בווטסאפ. “סיור בבתי הספר שם גורם למורה מישראל תדהמה: בריכת שחייה מחוממת, אצטדיון אתלטיקה והיכל ספורט ענק, השייכים כולם לבית הספר ולקהילה המתגוררת סביבו”. עד כאן התיאור האוטופי הזה. הוא נכתב על ידי כשברקע נורים טילים על תל אביב במסגרת מבצע ‘צוק איתן’. מדינת ישראל עדיין חיה על חרבה. ייצור של עוד מערכות של ‘כיפת ברזל’ חשוב כרגע מכול אולם ספורט או מסלול ריצה, בריכת שחייה או אצטדיון. ושבדיה עבורנו היא בבחינת ‘חזון אחרית הימים’ לפחות בנקודת הזמן הזאת.
כשהחבר שלי חזר משבדיה, קבענו לצאת לרוץ בשביל האהוב עלינו: “שביל התבלינים”, שביל עוקף כרמיאל. אין בו אגמים, לא סירות ולא שחיינים. אך יש בו נוף גלילי מהמם. יש בו את האהבה, ההרגל, הבית. פתחנו בריצה כששנינו צווחים: “אין כמו בבית”.
