חדשות כרמיאל

תכלה שנה

אחרי שנה קשה במיוחד שבה איבדה את בן זוגה האהוב אשר התמודד מול מחלה קשה, מנסה ממלאת מקום ראש העיר, רינה גרינברג, להתאושש בעזרת עבודה קשה: “העבודה מעסיקה אותי… האהבה שלי לעיר ולאנשים היא עצומה”. ראיון מרגש

 

מאת גיל דובריש

השנה האחרונה הייתה קשה מאוד עבור רינה גרינברג. ממלאת מקומו של ראש העיר איבדה לפני כחודשיים את בן זוגה ב-14 השנים האחרונות, יצחק יקר, שנאבק במחלה קשה. מותו היווה סופה של תקופה בת למעלה משנה, שבה ליוותה רינה את יצחק במאבקו הבלתי פוסק, בטיפולים, עם לילות ארוכים ללא שינה.

בשבועות שחלפו מאז, חזרה רינה לשגרת העבודה, כמו שכולם מכירים, זו שמתרוצצת ממקום למקום, תוך כדי עשרות שיחות טלפון. גם את הראיון איתה, התחלנו באיחור של רבע שעה, בעיקר בגלל שהייתה עסוקה בענייני העבודה.

– רינה, יש לך זמן לנשום?

“אין לי זמן לנשום, תודה לאל. פעם נהגתי לקטר, היום אני מודה על כך. זה מעסיק אותי וזה חשוב לי”.

– השתנה משהו אצלך, בפנים, מאז שחזרת לעבודה בחודשיים האחרונים?

“בכל ערב אני מגיעה עייפה הביתה ואני מרוצה מכך. כשאדם עובר תקופה קשה או אסון, הוא מגלה מי החברים האמיתיים שלו. זה מקרב אותו לאנשים. אני לא הופתעתי, ידעתי שיש לי קשר טוב עם אנשים, פעם הייתי מזוהה רק עם הרוסים והיום אני מזוהה גם עם דוברי עברית, צברים וותיקים כאחד. בעקבות כל הפרוייקטים שאני אחראית עליהם יש אינטראקציה רבה עם אנשים רבים. אני בעירייה משנת 1993, לפני זה עבדתי 4 שנים בהתנדבות, זה הרבה זמן. כשבאתי לפה, אמרתי שאני לא פוליטיקאית, אבל היום זה כבר לא נכון. אני פוליטיקאית, לא אומרת זאת בגאווה רבה אבל בכל זאת, יש בה גם דברים טובים. פוליטיקה מלמדת איך לשרוד, החיים מלמדים אותנו איך לחבר שותפויות ואיך ליצור קשרים, איך לדעת לוותר. פעם נהגתי להתפוצץ ולירות לכל הכיוונים כשלא קיבלתי את מבוקשי, היום זה הרבה יותר נשלט. אני יודעת לעשות זאת אחרת – סוגרת את הדלת ואומרת מה שיש לי לומר בארבע עיניים”.

לצאת מההלם

בן זוגה של רינה נפטר ב-12 ביולי. הזכרון עוד טרי. “הוא חסר לי”, היא מודה. “הייתה לנו זוגיות טובה. השנה האחרונה הייתה קשה לי מאוד, היו מצבים רבים שוויתרתי על השתתפות באירועים וכנסים, יחד עם זה הייתי פעילה מאוד, לא כולם ידעו על מה שקורה אצלי בבית”.

– כמה שנים הייתם ביחד?

“היינו ביחד משנת 2001”.

– איך מתגברים על אובדן כזה?

“כבר עברתי טרגדיה בעבר, כשאיבדתי ילדה בת שנתיים. זה כואב. אומרים שההתמודדות עם אסונות מחזקת, אבל זה לא נכון, זה לא מחזק. אני אדם חזק אבל רגיש. אני יכולה לשבת ולשמוע אנשים והסיפורים שלהם נוגעים ללבי, הלוואי שיכולתי לעזור לכולם, אבל לא הכל תלוי בי. אני חושבת שאני משתדלת להקל ולעזור לאנשים”.

– איך תפקדת בתקופה הקשה?

“העבודה עזרה לי. בשנת 1994 כשחליתי, נהגתי לחזור מיד אחרי הטיפולים למשרד, במקום הביתה. זה עזר לי להתגבר. בזכות העבודה, הדאגה לאנשים אחרים עוזרת לי. גם בתקופה הקשה שבה יצחק היה חולה, מצאתי את עצמי מגיעה למשרד כדי לעבוד. בחודשים האחרונים כבר לא הייתה מטפלת אז שהיתי זמן ממושך יותר בבית. הייתי באירועים, בהופעות, בכנסים, נהגתי להגיע ולברך, נפגשתי עם אנשים, אבל מי שהכיר אותי אפילו קצת, ראה בעיניים שלי את העצב. אנשים הרגישו את זה. אי אפשר היה להסתיר זאת. זו הייתה תקופה קשה ביותר וזה משפיע עליך בצורה ברורה. לראות את הטיפולים, ללוות אותו בכל המאבק, לתמוך ולהיות איתו. זה היה קשה. כמו שאמרתי, היו אירועים שנאלצתי לוותר עליהם. בזמן שהתמודדתי היו גם בחירות לכנסת, ביקורי ח”כים, כנסים, הייתי צריכה להפעיל את המטה, זה לא היה פשוט. תמיד התפללתי שאלוהים יתן לי כוח. גם להבדיל מכל מי שהשתתף בכרמיאל בבחירות הללו, אני היחידה שלא יצאתי לחופש, קודם כל עברנו דירה, אחרי כן פרצה המחלה של בן זוגי ואחר-כך הבחירות לכנסת. אני צריכה לצאת מההלם, כשאדם נשאר לבד עם עצמו הוא חושב על דברים עצובים, לכן אני מעדיפה חברת אנשים”.

– אנשים כאן בעירייה, הבינו, תמכו, עזרו?

“אני רוצה להגיד משהו. בפיתוח העיר יש לי חלק גדול וחשוב בשנים האלה שאני נמצאת בתפקיד. הייתי עם עדי, אחר כך המשכתי קצת בלעדיו וכעת אנחנו שוב ביחד. אנחנו יודעים באמת לעבוד ביחד. אני רואה את ההבנה שיש בינינו. ולמה אני מספרת זאת? כי עדי הוא מאותם חברים אמיתיים שהתגלו בתקופה הקשה, כפי שציינתי מקודם. מאז שיצחק נפטר, עדי משתדל להוציא אותי מהאבל, הוא דואג שלא אכנס למרה שחורה. זו חברות. ברור שלא תמיד אנחנו מסכימים האחד עם השניה, אבל אנחנו מנסים להסביר ולשכנע. למרות שאנו שונים באופי, תפיסת העולם המוניציפלית שלנו דומה ואנחנו קוראים את התמונה בצורה זהה. אני מרגישה שעדי הרבה יותר מתחשב, הוא מרבה להתייעץ איתי, גם אם הגיע להחלטה מסויימת, וכבר קרו מקרים שעדי שינה את דעתו – ומותר לו. הוא פתוח יותר לדעות ורעיונות”.

באים לקראת העסקים

עם כל הכאב והצער, יש לעבור הלאה, לסיכומי השנה ולתחזיות לשנה הקרובה. מתוקף תפקידה רינה אחראית על תיק המסחר בעיר והקימה את מנהלת העסקים של כרמיאל. “השנה הזו הייתה ללא ספק שנת עשייה. אפשר לומר עלינו דברים רבים, אבל עשינו הרבה” היא אומרת. “מנהלת העסקים של כרמיאל שאני עומדת בראשה, המשיכה להשקיע בפיתוח המסחר, היה לנו כנס גדול ומוצלח. אנחנו עושים כל שביכולתנו לבוא לקראת בעלי העסקים בעיר”.

– איך מנהלת העסקים מתמודדת עם העובדה שיש כאן בעיר, הרבה מאוד עסקים, אפשר לומר אפילו יותר מדי – וזה פוגע בעסקים הקטנים והוותיקים?

“העסקים הוותיקים רגילים להיות בתחרות פחות קשה, אני מבינה שכיום בשוק הקיים התחרות ביניהם לעסקים חדשים חריפה הרבה יותר. מרכז העירה הוא דוגמא מצויינת לדרך שבה אנחנו פועלים. חידשנו, שיפצנו, ערכנו אירועים רבים כדי למשוך למקום תושבים. על בעלי העסקים לעשות מאמצים ולהתאים את עצמם לשינויים. לגבי כמות העסקים בכרמיאל, יש אנשים רבים שעוזבים את מקום עבודתם, מקבלים פיצויים ולא יודעים מה הלאה. במקרים רבים הצעד הבא שלהם הוא פתיחת עסק, לא כולם מבצעים בדיקה של כדאיות, או סקר שוק. רבים לא בודקים האם יש חנייה מספקת, האם יש תנועת לקוחות, ואז כשלא מצליחים מגיעות אלינו טענות ותלונות. הייתי שמחה אם היו מגיעים אלינו אנשים לייעוץ לפני שהם מקימים עסק. אנחנו יכולים לסייע ולהפנות אותם לכיוונים מסויימים.  אנחנו מתחשבים, מנסים לעזור, למשל בשינוי סדרי תנועה, בנקיון, במציאת פתרונות חנייה, אבל אין לנו אפשרות לבצע את כל הדרישות. אנחנו לפעמים לא מצליחים לעמוד בקצב שבו נפתחים בתי עסק, זה לוקח זמן. על אזור המרכז הישן, אני מאמינה שהרכבת שתגיע במרץ 2017 תביא לשינוי גדול, העיר תהיה הרבה יותר אטרקטיבית והאזור הישן יחזור להיות מבוקש. המחירים שם יעלו, תהיה תנועה רבה יותר של אנשים”.

– אולי תנועה באזור תחנת הרכבת, אבל לא באזור המרכז הישן וקניון כיכר העיר, שמרוחק מאות מטרים משם.

“בקניון יש נכסים השייכים לאנשים פרטיים. כשיבוא יזם וירצה לקנות את הקניון או נכסים במרכז הישן, אני ממליצה לבעלי העסקים שלא ידרשו סכומי עתק. כבר היו יזמים שהגיעו לכאן ופנו לבעלי נכסים, אך אלה דרשו מהם מחירים גבוהים מאוד על חנויות סגורות ולא פעילות. יש לנו תוכנית לפיתוח האזור הישן, העירייה תצטרך להתערב בנושא. יש לנו בדיקות לגבי תקינות קניון כיכר העיר ונפעל לפי חוות הדעת המקצועית”.

– מה הפתרונות שאתם מציעים לעסקים בכרמיאל?

“חוללנו רפורמה בתחום השילוט, אנחנו גובים את המחירים הנמוכים ביותר באזור הצפון. השלטים שלנו מחולקים לשלושה גדלים קבועים, בהתאם לחוק עזר עירוני. המחיר אחיד בלי משחקים, המקסימום שאפשר לשלם הוא על גודל 4 מטרים. הקלנו על בעלי העסקים. אפשר לקבל ייעוץ במט”י (מרכז טיפוח יזמות, ג.ד), מתקיימים קורסים שונים במחיר מסובסד. היום לא קל לפתוח עסק, יש להתמקד בשיווק, ביחסי ציבור, בשירות, באלף ואחת דברים”.

תרבות צריך לסבסד

לא רק בכרמיאל מטפלת רינה. גם בנושא דו-הקיום באזור היא מעורבת. “במסגרת עיר ללא אלימות התגייסו החברה הכלכלית ומט”י ביחד עם עוד שש רשויות מקומיות באזורנו, כדי להפעיל פרוייקטים לדו-קיום, בנושאי תרבות, ספורט והעצמת נשים”, היא מספרת. “בשנים 2014-2015 הלכנו קדימה בנושא העצמת נשים, מתוך מטרה לקדם נשים המתגוררות ברשויות השכנות, על מנת ללמדן כיצד לפתוח עסק ולנהל אותו, לתת להן ביטחון כלכלי וידע. מי שמתרשם מאוד מהפרוייקט הזה הוא האיחוד האירופאי. קיבלנו עזרה הרבה מהאיחוד, כמו גם תרומות פרטיות וכסף שהשקענו מהתקציב. ראשי המועצות המקומיות מרוצים מאוד מכך. הקורס הראשון התקיים בהדרכת מנטוריות. שותפים בעשייה מנכ”לית החברה הכלכלית מיכל ורנר, מנהל תוכנית עיר ללא אלימות מיכאל גינקר ורבים טובים אחרים”.

– בואי נדבר קצת על היכל התרבות, שנמצא תחת אחריותך. יש שם מנהלת חדשה, שנת המנויים החדשה נפתחה ממש בימים אלה. מה מידת ההצלחה בהתמודדות עם הגרעון המצטבר?

“היכל התרבות עבר מהפכות ושינויים מאוד גדולים ב-4 שנים. תודה לאל, המצב מתייצב, ההוצאות ירדו בכ-50%, יש הנהלה שיודעת את עבודתה ועובדים שנותנים את כל הנשמה. זה לא פשוט. תחשוב על כך שבכל ערב שמתקיים מופע יש להגיע להיכל, לארגן את הכל, לפרסם, לשווק את הכרטיסים, לנהל את הערב בצורה הטובה ביותר, לסדר ולנקות. יש תחרות קשה עם תיאטראות בצפון. ברור לכולם שיש צורך לסבסד את התרבות בארץ, טועה מי שחושב אחרת. נעשו שגיאות בעבר, למשל היה ערבוב בין הפסטיבל, ההיכל והאירועים, בוצעה הפרדה מתבקשת. יש בקרה על ההוצאות, יש שיווק מצויין, בהיכל מחזרים אחרי מנויים מרמת הגולן ועד לכאן. כל הדברים האלה, הביאו להתייעלות בהיכל. יש כמובן גרעון מצטבר, זו גיבנת שאנחנו סוחבים על גבנו. אני מקווה שהתמיכה תימשך, בלי התמיכה של העירייה אפשר היה לשים את המפתחות על השולחן וללכת הביתה. הכל תלוי בניהול. לילך רנה וקסמן מנהלת ההיכל, אומנם החלה לא מזמן בעבודה, אבל יש לה את הידע והנסיון, היא מבינה ברפרטואר, יודעת לבנות אותו נכון. צריך לדעת כיצד לנהל את צוות העובדים. אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא סנובית, אלא מדברת עם כולם בגובה העיניים, אני חושבת שכך צריך מנהל לנהוג, ואני רואה זאת גם אצל לילך. אני מרוצה. אני חייבת לשבח את קודמתה אוולין שעשתה עבודה טובה אף היא”.

חשבון נפש

אחת מגולות הכותרת בשנים האחרונות בכרמיאל הוא פרוייקט עיר ללא אלימות, שעליו ממונה רינה גרינברג. את הפרוייקט הביא לכאן השר לביטחון פנים בזמנו, יצחק אהרונוביץ מישראל ביתנו, כשבחר בכרמיאל כאחד היישובים שבהם יתקיים הפיילוט הראשוני. כיום משתתפות כ-50 ערים בפרוייקט. “התוכנית משפיעה באופן משמעותי על הביטחון האישי של התושבים, באמצעות הפעלת השיטור העירוני ולמעלה מ-100 מצלמות הפרושות בתוך העיר”, אומרת רינה. “למרות שליברמן כבר לא בממשלה, הפרוייקט ממשיך ובהצלחה. לפני כשנה קיבלנו תקציב להקמת חמ”ל אזורי. אנחנו מפעילים רכזי מוגנות בבתי הספר בהם נעזרים מאוד המנהלים והתלמידים. אני יודעת שחיי הילדים היום אינם פשוטים, יש ונדליזם, אלימות, זה נושא חשוב מאוד שיש לטפל בו. הרעיון עצמו נולד, נדמה לי בעשור הקודם, אבל קרם עור וגידים בשנים האחרונות”.

– אנחנו עומדים בפני יום הכיפורים, זה הזמן לעשיית חשבון נפש. במה שונה חשבון הנפש של דמות ציבורית כמוך, מחשבון הנפש של אזרח מן השורה?

“אני אישית אדם מאוד ביקורתי. המבקרת הכי קשה שלי למעשה, היא אני. אני מרבה לעשות חשבון נפש. בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בטיפול בבן זוגי, אבל בדיעבד הבנתי שגם אז תמיד הבטתי על מעשיי ובחנתי את עצמי מקרוב. כל מה שאני עושה, בבית או בעבודה, אני משתדלת שיהיה טוב”.

– אני יכול לשאול אותך, כמה זמן את בכרמיאל, איך בכלל הגעת לכאן מלכתחילה?

“באתי לכרמיאל בשנת 1979, היו כאן אולי 9000 תושבים. בעלי לשעבר מצא עבודה בדלתא ואני הגעתי כמה חודשים אחרי כן בעקבותיו. אני זוכרת שירדתי מהאוטובוס במרכז, עם כלבה קטנה על היד, ליד הקיוסק של הרפזי. שאלתי איפה דלתא. כשאמרו לי איפה, לקחתי מונית ונסעתי לשם. זו הייתה עיר קטנה, לא הייתה כאן עבודה בשבילי. הלכתי לחפש פרנסה, פניתי לעדי אלדר שהיה אז מנהל מחלקת החינוך, הוא הפנה אותי לחנה ינאי באורט הורוביץ, אבל לא היה מקום. אז פתחתי עסק, מעדניה. ראיתי איך העיר מתפתחת וגדלה. התאהבתי בכרמיאל מהרגע הראשון. האהבה שלי לעיר ולאנשים היא עצומה. באופן טבעי נמשכתי לעבודה קהילתית, לעזור, לסייע. ואז, בשנות התשעים החלה העלייה הגדולה. מאות משפחות הגיעו מדי חודש. היינו אז קבוצה של עולות ותיקות שרצו לסייע בקליטה של העולים הרבים. מכאן העניין החל לצמוח ולגדול. אני רוצה להגיד לך, 24,000 העולים שהגיעו לכאן הם פטריוטים גדולים של כרמיאל. הם אוהבים את העיר. תמיד נלחמתי להגן עליהם מפני הסטיגמה שהודבקה להם, כעולים, בכל הקשור לזנות, אלכוהול ואלימות. אני זוכרת שהעולים לא הפסיקו להגיע, לא ידעו מה לעשות איתם, נהגי מוניות היו מורידים את העולים ליד המעדניה שלי, משאירים לי את הטיפול בהם”.

– לא הבנתי, היו מפנים עולים ישירות אלייך?

“אנשים ידעו שרינה דואגת לעולים… אז הביאו אותם אליי. אספר לך סיפור אמיתי. בלילה ינואר קר בשנת 1995, התקשרו אליי ממשעול חצב בדרומית. התברר שזוג ממדינות חבר העמים הגיע לקרובי משפחה שלו בכרמיאל. אבל יחד איתם הגיע אוטובוס ובו 29 איש בסך הכל, כולם עולים חדשים שלא ידעו דבר, מה לעשות ולאן לנסוע. הם שמעו שהזוג הזה מגיע לכרמיאל אז כולם נסעו יחד איתם עד לכאן. כמובן שהמצב היה פחות משעשע באותו רגע, התקשרתי, גייסתי את כל מי שהכרתי, התקשרתי לחנה קובל שהייתה מנכ”לית העירייה… פתחנו מחסני חירום, פיזרנו אותם ללינה, חלקם בבתי תושבים וחלקם באחד המועדונים העירוניים”.

– נשמע כמו תקופה מעניינת…

“הכי מעניינת! אני נזכרת במקרה נוסף. יום אחד ישבתי במשרדי, בענייני עבודה. נכנסה אישה, ובלי לומר מילה, נטלה כד כבד, השליכה אותו עליי ונמלטה… בנס ניצלתי מפגיעה לא קלה. אחרי כחודש, הבחנתי באישה הזו, כשהיא מנקה במסדרונות העירייה. שאלתי את האחראית על כוח אדם, מה פשר העניין, וסיפרה לי שמדובר בעובדת חדשה שנקלטה לא מזמן. פניתי לעובדת, הזכרתי לה את האירוע ושאלתי אותה, למה עשתה את זה. האישה הסתכלה עליי ואמרה – ‘השכרתי את הבית שלי לעולים מרוסיה, הם לא שילמו לי. את אשמה!’… עד כדי כך הייתי מזוהה עם העלייה מחבר העמים. היה עוד מקרה מוזר, הוזעקתי לרחוב ארבל כי שכנים טענו שעולים רוסים המתגוררים בקומה העליונה השליכו למטה את הפסולת. לא מצאו מישהו אחר מלבדי והתבקשתי להתערב בנעשה. הגעתי, ניגשתי לשקית האשפה שהייתה על הרצפה, פתחתי והצצתי פנימה. ראיתי שם קופסת חומוס. פניתי לשכנים המתלוננים ואמרתי להם ‘תשמעו, זה בטח לא עולים מרוסיה, אין להם מושג מה זה חומוס”…

העולים של היום

– אמרת מקודם שהיית מזוהה עם העלייה הרוסית. אני די בטוח שאת עדיין מזוהה איתה. הם יודעים להעריך את העזרה שלך?

“אתה יכול לעזור לאדם 10 פעמים, אבל אם לא הצלחת בפעם ה-11, אתה אשם. עולים שפונים אליי רואים אותי כממלאת מקום ראש העיר. במדינות חבר העמים, סגן ראש עיר הוא תפקיד מאוד חזק, ברמת הכל-יכול. אבל זה לא פועל כך. לא רק עולים, גם ותיקים מאמינים שיש לי את הכוח לשנות את גובה הארנונה, או להעניק הנחה במיסים. תמיד אני מוצאת את עצמי מסבירה שאלה דברים שלא תלויים בי. לפעמים מגיעים אנשים עם בעיות, אני כבר אמרתי שאני אדם רגיש. לא יכולה לעזור בהנחות בארנונה, אבל לעיתים שולפת כסף מהתיק שלי ונותנת. במקביל אני גם מנסה להכווין את האדם שפונה אליי, כדי שיידע לאן להגיע על מנת לפתור את הבעיה”.

– מה ההבדל בין העולים של ימינו לעולים של שנות התשעים?

“הקליטה היום שונה. יש פרוייקטורים ברוסית, אנגלית וספרדית, כל עולה שמגיע לכאן מקבל הדרכה בשפה שלו, על סל קליטה, איך ומה מקבלים, על קופת חולים ושרותים שונים. עולים ממדינות אחרות חושבים כי הרוסים מקבלים יותר, זה לא נכון. ראשית כל, אין עולים רבים ממדינות אחרות, אבל סל קליטה כולם מקבלים ובתנאים שווים, כך גם ההנחות וההטבות. יש מי שמקבל אף יותר עזרה בהדרכה וסיוע, למשל העדה האתיופית. אני מאוד מרוצה מהטיפול שניתן לבני העדה בכרמיאל”.

– מה הלאה רינה, לאן פנייך מועדות בעוד שלוש שנים, כשהקדנציה תסתיים?

“אחרי מה שעברתי, אני למדתי שאסור לתכנן דברים. צריך להיות בריאים ולהגיע למצב שבו כשנגיע לגשר, נחצה אותו. יש הרבה ציפיות ממני לרוץ או לא לרוץ, אני באמת חושבת שמוקדם לדבר על זה”.

– לסיום, מה תרצי לאחל לתושבים ולעצמך לשנה החדשה?

“אני מאחלת לנו שנה חדשה, המון בריאות – זה הכי חשוב. שיהיה שלום, פרנסה טובה לכל האנשים, אני מאחלת הצלחה, אהבה, סובלנות ושמחה. יום כיפור בפתח, וזו ההזדמנות לומר – אם באישזהו מקום עשיתי, טעיתי, פגעתי, אני מצטערת ומבקשת סליחה, זה בוודאות לא היה באופן מכוון. אני אוהבת את כולם, רוצה לעשות רק טוב. אחד הדברים הכי חשובים בחיי הם התושבים בכרמיאל, אז אם פגעתי במישהו אני מביעה התנצלותי. אני רוצה להתחיל שנה חדשה ברגל ימין. באופן אישי אני מאחלת לעצמי להיות שלמה עם עצמי, להמשיך בחיי, לא להרגיש בודדה ואני מאחלת הרבה עשייה מוצלחת למען העיר”.

שתפו

כתבה מעניינת:

כיבוי אש שריפה תחנת דלק

90% מהשריפות – בגלל מגע אדם

מאות שריפות בשבוע, עבודה מסביב לשעון – כך נראה יום עבודה טיפוסי בתחנת הכיבוי לב …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link
//set menu items with childrens to be clickable