זהר.נט חדשות כרמיאל
סיפור מסע כרמיאלי אל האנשים הטובים במדינה המוסלמית אשר הצילו יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה
מאת רמי שטיינדל
ימים ספורים לפני יום השואה אשתקד קיבלתי טלפון מאירנה פיקולי חברתי שהייתה בעבר מורה עמיתה בבית ספר "האיריסים" שבכרמיאל. "בואו לטקס הצמדת שלט על קבר סבתי ביום השואה, בבית הקברות הנוצרי בכרמיאל. פעילי ארגן ׳יד ושם׳ מקיימים שם טקס הצבת שלט אשר מציין שסבתי כריסטינה היא חסידת אומות עולם" אמרה.
״אני מבקשת, רמי, שתקרא את ה׳יזכור׳ הקבוע שאתה קורא בכל יום השואה בבית הספר וכן תכתוב ותקרא פרטים על פועלה ופעולות סבי וסילי בעלה, בזמן המלחמה״ הוסיפה.
שנים עבדנו יחד, אירנה ואני, אנו מכירים היטב כי גרנו בשכנות, הכרנו גם בנסיבות מצערות, בעקבות תאונה שעברה אירנה, ואז יצא לנו לשוחח בפגישותינו, בזמן שיקומה. דיברנו על נושאים רבים אך מעולם לא הכרתי את סיפורה וסיפור קהילת האלבנים אשר חלקם חיים בכרמיאל, זאת ועוד, שנים למדתי על השואה, במיוחד בגלל ההיסטוריה האישית שלי ואף נשלחתי לברלין מטעם אגודת המורים נגד גזענות ואנטישמיות, להרצות על "איך זה לגדול בבית אשר לא דיברו בו שואה", אבל מעולם לא הכרתי את סיפור הצלת היהודים באלבניה.
איך לא ידענו?
ככל ישראלי ממוצע ידעתי מעט מאוד על הארץ הקסומה שעליה אספר, על הצלת יהודים בה, האנשים החמים, השפה העתיקה, ההרמוניה בין הדתות השונות ועוד. הכרתי, כאדם מן הישוב, סיפורי רקע קטנים על השליט בתקופה הקומוניסטית (שלא זכרתי את שמו), שטירנה היא בירת אלבניה, על הבונקרים אשר בודדו את הארץ מן העולם, על סבל האזרחים וההתמוטטות הכלכלית ועל שיש קהילת יהודים שהגיעו לעירנו.
כשגילה זוגתי ואני הגענו לטקס הנחת השלט נדהמנו. שגריר אלבניה הגיע, נציגי יד ושם הסבירו לי את סדר הטקס, סגנית ראש העיר הגיעה כנציגת כרמיאל ואנשי קהילת האלבנים נאספו ובאו. אחרי קריאת ה"יזכור" והוספת פרטים שארגנתי (לאחר קבלתם מאירנה) נשמעו דברי השגריר, סגנית ראש העיר, נציגת הקהילה, הדוד של אירנה והסברים של אירנה עצמה, באלבנית ובעברית, על משפחת קונה הנוצרית, הסבא והסבתא, הורי אביה אשר הסתירה בביתם את משפחת ארדיטי היהודייה – הסבא, הסבתא וילדיהם מצד האם.
בסוף הטקס הוצמד השלט וכשניגשתי לשגריר לשאול מדוע אזרחי ישראל אינם מכירים את סיפור ההצלה המופלא, לצערי לא קיבלתי תשובה ברורה. לכשיצאנו סיפרו לנו אנשים, שעדיין לא הכרנו, על ההצלה בפירוט ואז נפלה ההחלטה.
מה גרם לנו לנסוע לאלבניה?
גילה שלי ואני כותבים ספרים ומחזות. שני הספרים הראשונים שלנו נכתבו לילדים צעירים, הספר השלישי "מעוף אל החופש" שנכתב לילדים בכיתות היסוד הגבוהות מספר את סיפור אימהּ של חברתנו שהייתה בת ארבע בתחילת מלחמת העולם השנייה. ילדה ששרדה גטו, יתמות מאב וסב, חיים ביערות והצליחה להגיע לארץ בזכות מילות עידוד ואם מסורה – הספר נדפס בעזרת "יד ושם". הספר האחרון שכתבנו "הסיפור של דרס וקסאיה" מספר על מסעה הקשה של חברתנו קסאיה (חנה) דרס. הספר עדיין לא הושק, אך נדפס בעזרתה האדיבה של עריית כרמיאל. ברגע ששמענו את סיפור החברות האמיתית בין סבא וסבתא של אירנה הנוצרים לסבא וסבתא היהודיים, הבטנו גילה ואני זה בזה וידענו: הספר הבא ייכתב כרומן אשר בסיסו יבנה מהסיפורים הראשוניים ששמענו!
במהלך השנה האחרונה רִאַיָינוּ, גילה ואני, את אירנה, את השכן שלנו דר' זינו מתתיה ואשתו דר' וַאלי, את שכננו הנוסף יוסף (בולי) קורטה ולידה אשתו, את ג'ורג' ארדיטי הדוד של אירנה ואשתו שרה, את בני בעלה של אירנה. המון סיפורים וגרסאות שמענו; תיאורי חיים, נופים, יחסים, מאכלים, תקופות קשות ותקופות בונות, יחסים משפחתיים ויחסים מאיימים אשר הביאו לענישה בתקופת הקומוניזם. כל אלה הביאו אותנו להחלטה לראות ולא רק לשמוע! ולכן יצאנו למסע קצר בן עשרה ימים לארץ שמשום מה נשכחה בכל הקונטקסט של סיפור השואה.
את הטיול תכנן לנו בני, בעלה של אירנה. בני ובנם אֵלִיוֹ ערכו טיול חודשיים קודם לכן ומכיוון שבני ידע על כל המקומות ששמענו עליהם, הוא תכנן מסע מדויק המתאים לנו. עם המסלול והנהג/מדריך המתאים יצאנו לדרך. אלינו הצטרפה אירנה עצמה וברגע האחרון גם דיאנה, מורה נוספת, פנסיונרית כמונו (וכמונו גם חזרה חלקית לעבודה), "תיירת מקצועית" מדהימה אשר מוצאת כל הזדמנות לבקר ולחקור מקומות חדשים בעולם.
דורס
יצאנו לדרך! טסנו דרך אתונה מכיוון שביטלו, לצערנו, את הטיסות הישירות לאלבניה. נחתנו בטירנה ופגשנו את ארווין, נהג חביב אשר הוביל אותנו במאור פנים וסיפר סיפורים במהלך שמונת הימים בהם ליווה אותנו. ארווין אמר שאין צורך בארצו לעטות מסיכות כי רוב האוכלוסייה כבר הייתה חולה גם בדלתא וגם באומיקרון ובכלל "הכל כאן זורם…. ואין אכיפה". האמת שהיו ממש מעטים, אפילו בשדה התעופה, שעטו מסכות. אנחנו הקפדנו לעטות בשדות התעופה ובטיסות.
פנינו לדוּרֵס, עיר נמל הקשורה לסיפורינו מכיוון שסטלה הפליטה היהודייה הגיעה מאוסטריה דרכה לאלבניה ושם גם פגשה את בן זוגה היהודי מוייסי. דורס היא עיר נמל ישנה הקרובה פיזית לדרום איטליה ולכן גם כיום היא מרכז מסחרי שארצות שכנות מובילות סחורתן דרכה. בעיר מבנים יפים שנבנו בחסותו של מוסוליני בזמן הכיבוש האיטלקי, מסגדים רבים וטיילת מסעדות המזכירה את נהרייה. אחרי שנכנסנו למלון והתארגנו, יצאנו לאכול במסעדה שלאורך החוף וגילינו שמחירי המזון, כמו מחירי המלון, מדהימים במחירם הנמוך! למוחרת סיירנו בעיר, ראינו את המבנים הישנים, את האמפי העתיק שנהרס ברעידת האדמה בשנת 2019 וחשנו בלבנו כיצד תחילת הסיפור אשר נכתוב בעתיד נרקמת. התחושה התחזקה ביחס החביב של האנשים ברחוב. מדורס המשכנו למנזר קרוב, החולש על נופי כרמים של ענבים וזית. במנזר העתיק סיפר ארווין על הנזירים אשר נרדפו בתקופה הקומוניסטית.
ולורה
המשכנו לאפולונייה, פארק ארכיאולוגי מדהים אשר מציג מוצגים מתקופות שונות: יווניות, רומיות, ביזנטיות וקיימים עדיין שרידים ארכיאולוגיים רבים אשר יחשפו בעתיד. בהמשך הגענו לוְלוֹרָה – עיר חוף נוספת הקשורה לסיפורנו ושם הלכנו לרחוב היהודים שמשוקם על ידי חברה ישראלית, ראינו את ביתו של שכננו בולי – בית שהוא עצמו היה שותף לבנייתו, כחלק ממחוייבות האזרח היחיד כלפי המדינה לקחת חלק בבניית ביתך בתקופה הקומוניסטית.
בעיר שכנּו במלון בוטיק במחיר מצחיק, אכלנו, נהנינו, הלכנו לאורך חוף חדיש אשר נבנה לתיירות ערה. בערב עלינו להר הנישא מעל העיר לראות את יופייה בשקיעה, לאכול אוכל מקומי ולראות כיצד בונים דרכים חדשות, כבישים מהירים ומנהרות כדי לפתח את הארץ ולאושש אותה מהמשבר הכלכלי הגדול שעדיין לא נרפא.
בהמשך נסענו לחוות צבאים, עלינו להרים הנושקים לים ומהם צופים בנופים ימיים כחולים מרהיבים, מבצר עלי פשא השוכן בלגונה, כפרים מדהימים ומים, מים, מים שזורמים אפילו מתחת המסעדות ושולחנות האוכל.
מסרנדה ועד לפארק של הוג׳ה
המשכנו לסרנדה עיר חוף נוספת, מפרץ קסום אשר "נסגר" מהים על ידי האי קורפו היווני ולכן מימיו שקטים. מההר צפינו בנופי העיר והמפרץ הקסומים. בסרדנה ראינו גם את בית הכנסת העתיק, אכלנו מאכלים מסורתיים במחירים מצחיקים ובערב אכלנו במסעדה איטלקית כדי לשלב ישן עם חדש. בבוקר יצאנו לעוד פארק ארכיאולוגי מדהים שבו אקרופוליס, פסלים, אמפיתיאטרון והרגשה שאתה יכול להתחיל להופיע מול קהל כמו בקיסריה…
ביקרנו ב"עין הכחולה", מקום שבו נובעים מעיינות וצבע המים על גווניו הכחולים מיוחד ומדהים היה שווה את הצעידה הארוכה אליו, ובהמשך, ההגעה לג'רוקסטרה מוזיאון/מבצר מעל עיר שגגותיה עשויים אבני צפחה ובתוכו מוצגים המאבקים, התותחים, הרובים מתקופת העותמנים אשר שלטו חמש מאות שנים בארץ, ואלה של הפרטיזנים שנלחמו בנאצים. במוזיאון הזה הייתה גם תערוכה חשובה לנו שמציגה את סיפורי הצלת יהודים באזור.
מהמבצר ירדנו לשוק מזכרות מיוחד ובו כלי נגינה מסורתיים ותלבושות האופייניות לכפרים השונים, למסעדה עם אוכל מסורתי, לעוד מפלים, גשרים ונהרות, להרים ודרכים עקלקלות המספרות את סיפורי הגבורה של הפרטיזנים שפגעו בנאצים אך הביאו לתגובות של שריפת כפרים והרג משפחות שלימות של כפריים חסרי ישע.
המשכנו לעיר קורצָ'ה, עירו היפה של בני, בעלה של אירנה, עיר המכונה פאריז הקטנה, המפורסמת בבירה המשובחת שלה ומשם, בדרך לפּוגרָדֶץ, עיר על שפת אגם אוכריד השוכנת בגבול מקדוניה. קרוב לעיר נמצא פארק אשר היה מיועד רק לשליט הכל יכול אנדוובר הוג'ה. הסיפורים על תקופת שלטונו המופרעת עוד ילוו, וודאי, את סיפרנו אשר ייכתב בעהז"ש השנה.
פגישה עם השגריר
כשעברנו למקדוניה, בדרכנו לטירנה הבירה, עצרנו בעיר אוכריד שם ראינו את ההבדלים בין עיר תיירותית מקדונית לאלבנית (במיוחד במחירים הגבוהים ובגישה הפחות אותנטית של המוכרים).
הגענו סוף סוף לטירנה הבירה. יצאנו לסיור ראשוני עם אירנה שזו הייתה עירהּ. בערב נפגשנו עם שגריר ישראל בטירנה, מר נֹח גל גנדלר, אשתו לירון אשר ארגנה את הפגישה ובנם דור שהגיע בדיוק מישראל ואשר שהה בטנזניה בשנים האחרונות. גילה ואני נפגשנו איתם במסעדה במטרה לשמוע את השגריר ואשתו בדבר נקודות חשובות הקשורות לספר שנכתוב. השגריר הביע את דעתו על נושא ההצלה, המליץ לקרוא ספר שכתב איסמעיל קדרֶה, סופר אלבני מפורסם שכותב מפאריז ומועמד כבר שנים רבות לקבלת פרס נובל (כבר התחלנו לקוראו).
לירון סיפרה על פועלם והמליצה שנראה את האנדרטה שהוצבה בטירנה לזכר קורבנות השואה והצלת היהודים באלבניה. לא רק המליצה, שלושתם, בליווי שומר ראש, לקחו אותנו להתרשם. במסעדה שמענו על עבודת השגרירות לטובת קשרי ישראל – אלבניה ועל שבוע ישראלי שהתקיים ימים לפני הגעתנו ואשר נבנה לפרטיו ע"י השגריר, זוגתו ואנשי השגרירות. בטירנה עוד נפגשנו עם גרי קורטה, ראש הקהילה, שהוא בנם של בולי ולידה שכננו לשעבר. גרי חי בכרמיאל שנים רבות והיה מורה למתמטיקה בבית ספר כרמים, עכשיו הוא איש עסקים בטירנה. גרי הביא זוויות נוספות בנושא יהדות אלבניה הקטנה בעבר והצלתה, הוסיף וסיפר על חיי היהודים והישראלים המעטים כיום. כדי לסגור את התמונה נפגשנו גם עם דר' אטלווה סמצ'י שהיא סגנית דיקן האוניברסיטה הצבאית של אלבניה והיסטוריונית חשובה. אטלווה או אווה בפי קרוביה, הוסיפה נקודות חשובות לסיפורינו שיבנה, היא למעשה גישרה והסבירה נקודות שלא היו ברורות לנו.
היהודים היחידים שנרצחו בשואה
ביומיים הנותרים יצאנו מטירנה לשְׁקודרה – עירם של הסבא והסבתא היהודים של אירנה, העיר ממנה נלקחו חמשת היהודים האלבנים היחידים שנרצחו באדמת אלבניה, בימי הנסיגה האחרונים של הנאצים – היו אלה ארבעת האחים של סבא מוייסי ואימו.
בדרך לשקודרה עצרנו בעיר קרוייה אשר הייתה בירת אלבניה הפיאודלית לפני הכיבוש העותמני, ביקרנו במוזיאון שבנתה בִּיתו של המנהיג הנורא הוג'ה, מוזיאון המספר על סקנדרבאו, המנהיג הנערץ שאיחד את אלבניה, ביקרנו בשוק המציאות והתעקשנו לקנות מזכרות רק בחנות משפחה שסבהּ הציל 14 יהודים וקיבל על כך את התואר "חסיד אומות העולם". מקרוייה עברנו לשקודרה ראינו את בית המשפחה שאירנה ביקרה תכופות וכן את הבית שממנו נלקחו בני משפחתה ונרצחו (בגלל יהדותם או בגלל קרבת אחד מהמשפחה לאנשים פוליטיים או בגלל הלשנה – גרסאות שונות שיובאו בספרנו). עד היום עומד הבית נטוש!
למחרת יצאנו מטירנה לעיר בְּרַט – עיר תאומה לכרמיאל בה צפינו בנופי העיר מהמבצר המרשים, ראינו את שכונת אלף החלונות וביקרנו במוזיאון יהודים קטן בו סיירנו. מקירותיו ניבטו אלינו תמונות אנשים מוכרים כמו למשל שכננו דר' זינו, ותמונת ראש עירנו לשעבר עדי אלדר. צוין שם בשלט שכרמיאל וברט ערים תאומות הן – אכן הביקור היה מרגש במיוחד. ביום האחרון הסתובבנו בעיר, אכלנו מאכלים מסורתיים לפרידה, ראינו את הבונקר הגדול שהפך למוזיאון וכן מוזיאון אחר "בית העלים" שניצב בשכנות לבית אירנה והיה למעשה מרכז ההאזנות והעינויים כנגד האזרחים התמימים.
סעו לבקר באלבניה
יום הנסיעה חזרה הגיע ולצערנו באין טיסות ישירות, הנסיעה ערכה שעות רבות אך חזרנו מלאי חוויות ורכשנו בסיס רחב לכתיבת ספרינו.
כתבתי את המאמר במטרה לעודד ישראלים לבקר בארץ הטובה אשר הצילה יהודים אך נשכחה.
כתבתי כי אני מקווה שישראלים, רבים ככל האפשר, יבקרו בה ואז אולי יחזירו את הטיסות הישירות אליה,
כתבתי על אלבניה הזולה והמרגשת שעריהּ: ג'רוקסטרה, בראט ובוטרינטי וכן האגם אוכריד מוכרים כאתרי מורשת עולמיים ע"י אונסק"ו…
הכי חשוב: הצגתי כאן את הארץ שְׁעָמָהּ היה תמיד טוב ליהודים אשר חיו בה! אני תקווה שבעתיד נחזק את הקשר עם הארץ האירופאית, שרוב אזרחיה המקסימים מוסלמים, ובה ניתן לראות כי אפשר לחיות בארץ אחת יחד – מוסלמים, נוצרים אורתודוקסים וקתולים ואפילו קומץ יהודים, בהרמוניה וכבוד תוך מתן תקווה שגם כאן, בארצנו ישראל, נוכל ללמוד ולהגיע לחיים שלווים והרמוניים – לחיי שלום.
