Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 6418
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => אמא
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => אמא, מתי תמותי?
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 77
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1189
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 405
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2014/12/972.jpg
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => אמא, מתי תמותי?
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => אמא
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)
אמא, מתי תמותי?
אמא, מתי תמותי?

אמא, מתי תמותי?

שתפו

את השאלה בכותרת, עדי שאל אותי לכל אורך הילדות שלו.  אותי היא מאוד הביכה, במיוחד משום שהייתי מאוד חולה.  לקח לי הרבה זמן להבין שהילד הקטן שלי, פשוט פוחד שאמות.

השבוע היו לי כאבים משונים בחזה וכבר התחלתי לחשוב מה זה יכול להיות ומה אעשה עם הידיעה הזאת. האם אסכים לבדיקות/טיפולים פולשניים, או  שאעדיף  טיפולים הוליסטיים. הפחד החל לחלחל לתוכי. התקשרתי אל עדי והוא אמר לי: “אמא, את כבר זקנה!” דווקא הוא, שכל-כך פחד בילדותו שאמות, קיבל את הזיקנה שלי, אפילו את המוות שלי, כחלק מהחיים שלו.  מה שהיה מדהים הוא, שברגע שקלטתי את התגובה של עדי – כל הכאב נעלם, כלא היה.

נזכרתי באחי, כשהוא היה בגילי. אמא שלנו היתה אז כבר בגסיסתה והוא דעך יחד איתה, ויתר על החיים, עבר ניתוחים לא פשוטים. הגוף שלו נשאר חזק, אבל הוא הרגיש סמרטוט והתנהג ככזה.

נזכרתי באמא שלי כשהיא היתה בערך בגילי. טל נולד. הנכד הראשון שהיא ממש ליוותה מקרוב. חזרתי מבית החולים חלשה ועמוסה. בבית היה עוד ילד שחיכה לי. לנו. היא באה ועשתה את כל העבודות הקשות.  ניקתה, פינתה ובמהירות שכזאת, כאילו שהחיים שבו לחייה.

יש הכל בגנים שלי, בגנים שלנו – זה הכל עניין של בחירה, איך אני בוחרת לחיות את חיי. ואם זה לא היה ברור לי מספיק, אז ארבע פעמים נפגשתי השבוע בסיטואציות שבהן יכולתי לבחור להיפגע, להרגיש שוב ננטשת, שלא סופרים אותי, שלא מתייחסים אלי, שלא מעריכים אותי.  ברגע שנפגעתי, אמרתי לעצמי – לא! אני בוחרת לא להיפגע. בפעם הרביעית לא רק שבחרתי לא להיפגע, אלא בחרתי למלא את עצמי בתחושה של אהבה, למצוא את כל הסיבות שבגללן, אני מכבדת את עצמי, ומודה על כל מה שיש לי. ועם התחושה הזאת שמילאה את כולי החלטתי לחזור, אל האחרונה שממנה נפגעתי. החלטתי לשים הכל על השולחן. לאמר לה, כמה שנפגעתי.

אבל כשנכנסתי אליה כבר בתחושה של אני שווה, אני מלאה באהבה, לא נשאר עוד שום מקום לתחושה אחרת. מערב שאמור היה להיות קשה, הוא הפך לערב מהנה.  הכל תלוי במה שאנחנו בוחרים להתמקד בו, מתוך איזו נקודת מבט אנחנו מעדיפים לראות כל מצב ומצב בחיינו ובמה ואיך אנחנו בוחרים למלא אותם. אני בוחרת למלא אותם בשמחה ובהנאה, להביט על האור, למגנט אותו לחיי.

שיהיה לכולנו חג אורים שמייח!

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *