זהר.נט חדשות כרמיאל
דליה מרג’ין מראשוני כרמיאל ויקירת העיר לא נחה לרגע אחד. ראיון עם אשה אמיצה ומלאת אנרגיות שמוכנה להתנדב לכל מטרה צודקת
מאת גיל דובריש
בגיל 67 דליה מרג’ין, יקירת העיר, מלאת אנרגיות של עשייה כמו לפני 30 שנה. פגשנו אותה לשיחה כדי להבין מה מניע אותה כל כך הרבה זמן.
מרג’ין, ילידת קריית שמונה, הגיעה לכרמיאל בשנת 1969, מיד אחרי ליל כלולוליה. את ליל החתונה לא תשכח לעולם, ולא, לא בגלל החתונה לבדה.
“זה היה ה-2 בספטמבר 1969, התחתנו באולם בקריית שמונה, המוזמנים החלו להגיע והתזמורת ניגנה. התפריט כלל בורקס ורבע עוף”, היא משחזרת בחיוך נוסטלגי. ואז היא מפסיקה לחייך. “שמענו כמה בומים חזקים. זו הייתה הפעם הראשונה שירו קטיושות על המדינה. לא הייתה אזעקה, מי בכלל חשב על זה. גם לא ידענו מה זה קטיושות. לא ידענו איך ‘לאכול’ רת זה. אני זוכרת שאבא שלי תפס את הנגנים ומנע מהם לברוח מהאולם. חיכינו וחיכינו לרב צפניה דרורי, שיבדל לחיים ארוכים, כדי לערוך את החתונה, הוא התמהמה ומישהו נקרא להביא אותו לאולם”.
רק בדיעבד התברר כי הקטיושות נפלו במרחק של כ-30 מטרים מהאולם וגבו מחיר יקר – שני עוברי אורח נהרגו, בהם ילד. “אם הקטיושות היו נוחתות באולם, זה היה יכול להיגמר באסון כבד יותר”, משחזרת דליה. כשיצאנו מהאירוע, ראינו כוחות רבים של הג”א (ראשי תיבות של הגנה אזרחית, ג.ד) שהפך כעבור לשנים למשמר אזרחי. נסענו לדירה שחיכתה לנו בכרמיאל בתוך רכב צבאי. הלילה הראשון היה מאוד מתיש ומוזר, גם חתונה, גם קטיושות… גם לילה ראשון בדירה החדשה שלנו”.
זו לא הייתה הפעם האחרונה שהמציאות הבטחונית טפחה על פניה של דליה. בשנת 1974, פרצו מחבלים לקריית שמונה ורצחו 16 בני אדם, בהם אחיה של דליה ורעייתו. “למען האמת על רקע גל הטרור של היום, אני מרגישה דז’ה וו. המציאות הזו היא חלק ממני ומכולנו במשך עשרות שנים ואני לא רואה שדבר כלשהו משתנה. על חרבנו נחייה ונמות – זו מציאות מתמשכת, אולי התאריכים והשמות משתנים, אבל המציאות שלנו נשארת כואבת ומדממת”.
על השאלה למה בחרה להתגורר בכרמיאל, מספרת מרג’ין: “נישאתי לאיש קבע ובזמנו צה”ל איפשר לנו לבחור מגורים בדירה שכורה על חשבונו באחד מתוך שלושה ישובים – נצרת עילית, כרמיאל ונשר. המקום הראשון שהגענו אליו לביקור כבר בשנת 1968, היה כרמיאל. עשינו סיבוב קצר בשני הרחובות שהיו קיימים אז, צה”ל והגליל, אמרתי לבעלי ‘הכל אבנים והרים, אין שום דבר’. אמר לי ‘טוב, בואי נלך לראות מקומות אחרים’. ואז אמרתי לו, ‘לא. אנחנו נישאר פה, נצמח ונגדל ביחד עם כרמיאל’. וזה מה שקרה עד עצם היום הזה. כיום אני אם לשלושה וסבתא לשישה נכדים, כולם מתגוררים בכרמיאל”.
בצוות ההקמה שמחו לקבל את דליה והיא מונתה כסייעת בגן חובה ביחד עם הגננת אורה פיק. היא עסקה בעבודה בגנים במשך 19 שנים, עד שהחלה לעבוד בשי”ל – שירות ייעוץ לאזרח. במקביל התפתח אצלה נושא הנתינה והעזרה לזולת. בשנות השמונים נבחרה לשתי קדנציות רצופות כחברת מזכירות מועצת הפועלים, בראשותו של עזרא פיק ז”ל, המזכיר דאז. “היו לי הרבה אנרגיות ואהבתי מאוד לעזור ולסייע לאנשים. עסקתי בנושא זכויות העובדים בכרמיאל, יצרתי קשרים רבים באופן טבעי, ובמקביל שימשתי כיו”ר ועדת העובדים בעירייה. בין השאר יזמתי הקמת מועדון ברחוב האילנות למען מבוגרים תושבי העיר, כדי לספק להם תעסוקה בשעות הערב, והתקיימו שם הרצאות שונות ופעילויות”.
כשהתקבלה לעבודה בשי”ל החלה לעסוק באופן ישיר בפניות הציבור ונושא ההתנדבות צבר תאוצה. מרג’ין הרבתה להדריך, לייעץ ולסייע לעולים חדשים וותיקים אשר עברו להתגורר בכרמיאל, בפתרון נושאים בירוקרטים ולמעשה, ראתה עצמה כשגרירה של העיר, מאחר שכל מי שביקש לעבור להתגורר כאן עבר קודם כל בשי”ל. זאת במקביל למתן שירותי משרד הפנים, כגון הנפקת תעודות זהות, לידה ופטירה, דרכונים ועוד. “מצאתי בכך סיפוק רב, אהבת האדם ועזרה לזולת היו תמיד בראש מעייני, היא אומרת.
תוך כדי העבודה בשי”ל המשיכה דליה לעסוק בפעילות התנדבותית הן באופן אישי והן במסגרת גופים שונים, בעזרה לעולים בייעוץ, בהכוונה ובהדרכה אישית מול הממסד, וזאת על מנת שיכירו את זכויותיהם ולהכיר מקרוב את כרמיאל.
באמצע שנות התשעים הוקמה מועצת הנשים העירונית בכרמיאל, מרג’ין שימשה במשך 4 שנים כמזכירת המועצה ולאחר מכן נבחרתי ליו”ר מועצת הנשים, תפקיד אותו מילאה במשך 12 שנים בהתנדבות מלאה. “זה היה תפקיד מאתגר ומרתק, קידמתי פרויקטים ויוזמות חברתיות רבות למען הנשים בעיר ולמען קבוצות נוספות באוכלוסיה. הפקנו אירועים עירוניים גדולים ומורכבים כמו יום האישה הבינלאומי והיום השנתי נגד אלימות במשפחה.
אני זוכרת שבזמנו נגענו בכל בתי הספר בנושא ההסברה נגד אלימות, בשיתוף העיריה ומינהל הרווחה. הבאנו מרצים ומנחים שידברו בפני התלמידים על הנושא”.
אחד הפרויקטים שנחרט בזכרונה הוא שיפוץ בתי משפחות במצוקה ביחד עם תלמידי תיכון מכרמיאל. “אני לא יכולה לשכוח את המראה של האנשים עם הברק בעיניים והדמעות, כשראו שאפשר לשנות את המצב” היא מספרת. דליה מזכירה גם פרויקט גדול שבו נתרמו ילקוטים לתלמידי כיתות א’. “מועצת הנשים הייתה הראשונה היינו לארגן התרמת ילקוטים לקראת שנת הלימודים, ובעצם הראינו את הדרך לאחרים שנכנסו לעובי הקורה ועושים זאת עד היום”.
במקביל ערכה מועצת הנשים קורסים רבים, כמו לימודי מחשב, מנהיגות והעצמת נשים. היו עוד פרוייקטים ויוזמות רבות של המועצה למען האוכלוסיה, בעיקר כמובן לנשים בכרמיאל.
“נהגתי לשוב הביתה אחרי ימים ארוכים של עשייה, בשעות הלילה המאוחרות. בעלי נהג לשאול אותי אם נותרו עדיין על הרצפה אבנים שלא הפכתי…” היא מחייכת. אלה היו ללא ספק 16 שנה מאוד אינטנסיביות ומלאות בעשייה. בשנת 2010 חשתי שמיציתי את התפקיד ופיניתי את מקומי לאחרים.
דליה מיצתה אולי את העשייה במועצת הנשים אבל לא אחת כמוה תשב בחיבוק ידיים. בשנת 2006 החלה לעבוד כרכזת השמה של הקהילה האתיופית בכרמיאל מטעם הג’וינט ומינהל הרווחה. “עבדתי חמש שנים במטרה לדאוג לבני הקהילה למקומות עבודה מתאימים ולהכשרה מקצועית והכל בליווי פרטני וקבוצתי. בתום הפרוייקט המשכתי לעשות זאת בהתנדבות, עד עם היום הזה” היא אומרת.
לפני 6 שנים הכל כמעט קרס. בשנת 2009 נפגעה דליה בתאונת דרכים שממנה יצאה בנס בחיים. “תקופת ההחלמה הייתה ארוכה וממושכת ובעקבותיה קיבלתי תובנות חדשות. גם כשסיימתי כעבור שנה את העבודה עם הקהילה האתיופית החלטת להמשיך לעזור בהתנדבות מלאה.
– במט לאחור, מה דעתך על כרמיאל של ימינו בהשוואה לעיירה שאליה הגעת בסוף שנות השישים?
“אני חושבת שמי שעומד בראש העיר עושה את הדברים הנכונים, אף על פי שתמיד יש מקום לשינוי ולשיפור. יש צורך לפתח ולחזק את העיר עוד יותר. הייתי רוצה שיחזירו לכרמיאל הטבות בכל תחומי החיים. למשל הטבות מס, שנודע לנו ממש בימים אלה שיכנסו לתוקף, אבל גם הטבות בדיור ברכישת דירה ראשונה וכן בתעסוקה ובחינוך. זאת כדי שנגרום לצעירים שעזבו, לחזור בחזרה הבית ונקלוט משפחות חדשות שיעברו לכאן, על מנת לעבות את כרמיאל באוכלוסיה יהודית חזקה”.
– מה הדרייב שמניע אותך לעשות?
“המניע שלי זה החינוך שקיבלתי בבית. אפילו שגדלתי במשפחה של 12 נפשות, אבי עליו השלום יצא תמיד אחרי יום עבודה כדי לעזור לאחרים. זה משהו שספגתי בבית אבא-אמא ואני ממשיכה עם זה, כל עוד נפשי בבית”.
– איך המשפחה שלך מגיבה כל השנים האלה לכך שאמא כל הזמן עסוקה בעזרה לאחרים?
“אני רוצה להודות לבעלי שמוליק וילדיי שאיפשרו לי כל השנים האלה לתת גם לאחרים ולעשות למען אנשים שזקוקים לעזרתי, גם אם זה בשעות לא שגרתיות. הם תמיד קיבלו וממשיכים לקבל זאת בברכה”.
– מה הלאה, אני שואל את דליה. “כרגע כל האנרגיות מושקעות בקהילה האתיופית בכרמיאל ובמשפחתי הפרטית, ילדיי ונכדיי”, היא עונה בקצרה ומחייכת.
