זהר.נט חדשות כרמיאל
שלושה דורות במחנה השמדה אחד: קצת לפני שהקורונה פרצה לחיינו, ביקרתי עם אמא שלי, שורדת השואה ושון, בני הבכור, במחנה ההשמדה אושוויץ. את המראות משם אי אפשר לשכוח
מאת גיל דובריש
קשה לי לצפות בסרטי שואה.
אני לא יכול לשאת תוכניות ושיחות על הנושא. זה לא עושה לי טוב. לא יודע אם בגלל שאני דור שני, אולי זה בכלל לא קשור, מצטער, אבל פשוט לא מסוגל לשמוע סיפורים על מה שקרה שם. מעדיף להתנתק ביום השואה, לדלג בזהירות בין הדמעות והכאב באותו יום. ואני יודע שזה לא פוליטקלי קורקט לומר דברים כאלה. אז הנה, אמרתי.
גם לאושוויץ לקח לי זמן להגיע. חיכיתי יותר מ-45 שנים עד שאזרתי את האומץ לבקר שם.
מסע שורשים יהודי
ביקור באושוויץ הוא מסע שורשים חובה לכל יהודי, לא משנה היכן הוריו או סבו וסבתו נולדו: מרוקו, תימן, ארגנטינה, רומניה. זה טיול שורשים במובן הקולקטיבי, חלק מה-DNA המשותף שלנו. אם תשאלו אותי, המדינה חייבת לממן את המסע הזה לכל ישראלי – ולו פעם אחת בחייו.
כשעומדים על האדמה הרוויה בדם ומביטים בשרידי הזוועות הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לנסות להבין מה קרה אז, ולהפנים טוב יותר את המסר מה נוכל לעשות כדי שהזוועה זו לא תחזור על עצמה ומה תפקידנו במניעת האפשרות הזו? התשובה שלי אגב, בסוף הכתבה.
הגענו לאושוויץ בנובמבר 2019, כמה חודשים לפני שהקורונה הגיעה. אמא שלי שרדה את השואה כילדה בגטו ברומניה, אכלה קליפות תפוחי אדמה כי זה מה שהיה, כשהיה, אם בכלל היה. אני דור שני, הבן שלי דור שלישי. קשה להסביר את ההרגשה שלי כששלושתנו ביחד עמדנו בשער הכניסה לאושוויץ,
מתחת לשלט שעליו כתוב ״ארבייט מאכט פריי״ (העבודה משחררת). זו לא היתה תחושת ניצחון, כי לא היה ניצחון, אבל גם לא תחושת תבוסתנות. זה היה משהו עוצמתי, תחושה חזקה של נצחיות, סמליות, המשפט שעלה לי לראש באותם רגעים היה: ״היינו כאן, ולמרות הכל אנחנו עדיין כאן, ונהיה כאן גם בעתיד״. את הסמליות הזו השלימה באופן מקרי משלחת של צה״ל שביקרה במקום באותו יום. חיילים במדי צה״ל על אדמת אושוויץ? באותו רגע רציתי לרוץ ולחבק אותם…
איך הפסטורליה הזו של פולין, מדינה יפהפיה, מלאה ביערות ירוקים ונהרות שופעים, מסתדרת עם רצח העם שביצעו בה הנאצים, עם השנאה היוקדת, עם חיות האדם שהמטרה שלהם הייתה להשמיד לגמרי עם אחר, רק כי הוא שונה מהעם שלהם? אי אפשר להסביר.
חלקכם ביקר באושוויץ, רוב הסיכויים שבתור תלמידים. אולי ביקרתם שם במסגרת השירות הצבאי. מי שהיה ומי שלא היה, ירגיש די מבולבל. המקום הזה שקט, רגוע. פסטורלי. הקולות היחידים שנשמעים שם הם קולות ההתלחששות של התיירים שמגיעים מכל העולם.
אושוויץ היה הגדול שבמחנות ההשמדה הנאציים, הוא פעל 4.5 שנים עד לשחרורו ובוצע בו טבח יום-יומי, ללא הפסקה. מאות ואלפי יהודים בכל יום. המחנה הפך להיות לסמל של מכונת ההשמדה הנאצית.
האם נוכל אי-פעם להבין?
עיקר ההשמדה בוצע במחנה אושוויץ 2 בירקנאו. במקום פעלו מספר משרפות ותאי גזים. התאים כללו כניסה לחדר תת קרקעי, שם התפשטו המובלים לטבח ונכנסו ל״מקלחונים״. כשנכנסו כולם עירומים לתאים, ננעלו מאחוריהם הדלתות ושוחרר גז ציקלון מפתחים בתקרה ובעמודים. לאחר הטבח הועברו הגופות למשרפות. כשהתנורים לא עמדו בעומס הגופות או כאשר קרו תקלות במשרפה, נערמו הגופות בחצר ונשרפות שם במדורה גדולה.
היום רק משרפה אחת נותרה עומדת על תילה בשלמותה. החדר אפל וקודר והקירות מפוייחים. הריח, עדיין שם… אי אפשר ללמוק ממנו. זה מכה בך כמו אגרוף בבטן. כשנכנסנו למקום, אי אפשר היה לחמוק מההשוואה לתנורי פיצות ענקיים, אלא שבמקום עיגולי בצק, היו מכניסים פנימה לתנור את גופות הנספים מתאי הגזים. בתא יש כמה תנורי אבן גדולים, אליהן מחוברות מיטות ברזל הנעות בגלגלות על מסילה.
החוויה קשה ומטלטלת. אני זוכר את אמא שלי עומדת, מביטה ומייבבת בשקט. תחושת מחנק קשה בגרון. בולע את הרוק. מה עבר בראשם של האנשים שהעמיסו את הגופות והשליכו אותן פנימה לתוך האש? אני מתחיל להבין שגם 75 שנה אחרי, אי אפשר באמת לקלוט את מה שהתחולל שם. כמו סצינה עקובה מדם בסרט אימה נורא שנמשך ונמשך ומסרב להיגמר.
המשרפה הזו היא לדעתי, העדות החזקה ביותר למה שקרה שם. כל שאר המשרפות ותאי הגזים נהרסו, את השרידים של חלקם אפשר לראות בהמשך המחנה. בעיקר חלקי קירות ואבני לבנים השרועים על הקרקע הקפואה של פולין שמסתירים-לא מסתירים את תאי הגזים, ואת המסדרונות הארוכים שהובילו אליהם.
אפשר לנסות לדמיין את המחזות קורעי הלב של הנשים והגברים בדרכם האחרונה – כשהבינו שלא מדובר במקלחות, אלא בתאי מוות שכל מי שנכנס אליהם לא חזר בחיים, על מה הם חשבו ברגעים האחרונים שלהם? האם על עצמם או על המשפחות שלהם, הילדים, ההורים, אולי התפללו שגורל היקרים להם לא יהיה מר כשלהם? האם הם צעקו, חבטו בקירות, האם צעדו בשקט, מיואשים? ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם זה היה מתרחש היום ואני במקומם. קשה לתאר את תחושת חוסר האונים, נוראיות הזוועה ואימת הפחד שמכרסמים עמוק בלב ותופסים אותך בכל הכוח בבטן עד כדי הצורך להקיא את נשמתך.
התשובה לשאלה
המחנה השני, אושוויץ 1, מרוחק כשלושה קילומטרים משם. במקום הזה אוכלסו אסירים יהודים – מאות בני אדם בכל מבנה, בתנאי צפיפות מחרידים וקשים, בקור העז של פולין בחורף, כשהמעלות יורדות הרבה מתחת לאפס ומסרבות לעלות במשך חודשים ארוכים. זה המחנה שבכניסתו השלט המפורסם ״העבודה משחררת״ – הרי הנאצים היסוו את גיא ההריגה כמחנה עבודה לכל דבר. היום חלק מהבתים המוארכים האלה משמשים לתצוגה של הזוועות. בין השאר מוצגים אלפי זוגות נעליים בלויות, מזוודות ותיקים שעליהם שמות פרטיים ושמות משפחה, חפצים אישיים, שיערות. שרידים של בני אדם, ילדים קטנים שלא הספיקו ליהנות מהחיים, של ההורים שלהם, של משפחות שלמות, נשים וגברים – שכבר מזמן אינם כאן. בני אדם שיכלו להמשיך לחיות עוד, לאכול, לשתות, לדבר, לבלות, לרקוד, לצחוק. וכל אחד מהם היה ואיננו עוד. נשארו רק עדויות אילמות.
בתחילת הכתבה הבטחתי תשובה לשאלה מה תפקידנו, מה נוכל אנחנו לעשות כדי שהשואה לא תקרה שוב. התשובה פשוטה: הכלל האנושי הפשוט ביותר קובע – אל תסמוך על אחרים, תסמוך רק על עצמך. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו כוח – אם הם היו קיימים אז, השואה לא הייתה מתרחשת. היום תפקידנו לשמור על מה שיש לנו, לגדול ולצמוח, ולסמוך רק על עצמנו ולא אף אחרים. ולא פחות חשוב – לזכור, למרות שלא היינו שם, ולהזכיר – כדי שאף דור בעתיד לא יחווה את הזוועות האלה.
