זהר.נט חדשות כרמיאל
ירדן אדיקה, לקויית ראייה 17, תייצג את המדינה ואת העיר בענף הכדור שער במשחקים הפראלימפיים שייפתחו השבוע בריו שבברזיל. ״אני מתרגשת, זו האולימפיאדה, חלומו של כל ספורטאי״ היא מספרת בראיון מיוחד לזהר הצפון, רגע לפני עלייתה למטוס
מאת גיל דובריש
בשעה שתקראו שורות אלו, ירדן אדיקה בת ה-17 מכרמיאל כבר תהיה בריו שבברזיל, שם היא מתכוננת למשחקים הפאראלימפיים, שבהם תייצג את מדינת ישראל. המשחקים הם המשך ישיר של האולימפיאדה שננעלה לפני כשבועיים וחצי בריו, ומתחרים בה מתחרים ספורטאים בעלי מוגבלויות מכל העולם.
ירדן, לקויית ראייה, העולה לכיתה י״ב בביה״ס אורט כרמים, נמנית על סגל נבחרת הנשים בכדור שער. בראיון מיוחד לזהר הצפון, יומיים לפני הטיסה לברזיל, היא אומרת כי המטרה ברורה – לשוב בעוד כשלושה שבועות עם מדליה, ועדיף שתהיה בצבע זהב.
כדור שער הוא משחק שבו משחקים 3 מול 3, המותאם לעוורים ובעלי מוגבלויות ראייה ומשוחק רוב הזמן על הרצפה ובשקט מוחלט. לכדור שאותו יש להבקיע לשער הקבוצה היריבה, מחוברים פעמונים, המקלים על איתורו. זו הפעם הראשונה שנבחרת הנשים של ישראל משיגה את הקריטריונים ומשתתפת במשחקים הפראלימפיים. הנבחרת המוכשרת שבה חברה ירדן אדיקה, השיגה שתי מדליות זהב בטורנירים בינלאומיים שנערכו בשנה האחרונה, בדרום קוריאה וביפן ומדורגת בסביבות המקום ה-6 בעולם.
צוחקת עם כולם
ירדן היא לקויית ראייה ברמה B3 – הרמה הקלה יחסית, כאשר לשם השוואה רמה B1 היא עוורון מוחלט. ״אני יכולה לראות את הנוף למשל, אבל לא יכולה להבחין בפרטים מדוייקים. אני לא רואה שלטים ותמרורים ברחובות. טלוויזיה? רק מקרוב מאוד״, היא מסבירה.
ירדן נולדה לקויית ראיה. ״בתור ילדה קטנה לא הבנתי מה המשמעות וניסיתי לעשות הכל כמו כולם. אתה יודע, ילדים רצים, קופצים ממקום למקום ומשתוללים. ניסיתי, השתוללתי וזה נגמר לא טוב, היו למשל התנגשויות בעמודים…״ היא מספרת וצוחקת. ״בגיל צעיר למדי כבר הבנתי שאני לא יכולה לעשות מה שכולם עושים. המשפחה שלי מספרת על המקרים האלה וצוחקת״.
– ומה את עושה כשצוחקים עלייך?
״אני צוחקת על זה איתם. מה נשאר לעשות, לבכות? תמיד צחקתי על העניין הזה, מאז שאני זוכרת את עצמי״.
– איך את מתמודדת עם ליקוי הראייה בבית הספר?
״בביה״ס היסודי היה קשה מאוד, ילדים פחות מבינים כי הם קטנים ואין להם מודעות כלפי האחרים, זה לא באשמתם. היו פעמים שהייתי בבעיה חברתית ביסודי, אבל תמיד היו לי חברות שעמדו לצידי. מאז שעליתי לתיכון, המורים והחברים עוזרים הרבה יותר. בנוסף אני משתמשת במכשירים שעוזרים לי לראות, זה השתנה עם הזמן כי גם הטכנולוגיה התקדמה עם השנים. בהתחלה השתמשתי במכשירים מסורבלים וכבדים מאוד שנראים כמו טלוויזיה ניידת על גלגלים, מצויידת במצלמה במעגל סגור, המקרינה בהגדלה על המסך, את מה שכתוב על הלוח. היום יש שדרוג הרבה יותר קל – מצלמה קטנה שמתחברת ישירות למחשב הנייד״.
המאמן התלהב
את משחק הכדור שער, הכירה לפני כשלוש שנים בפעילות של תנועת נוער ללקויי ראיה ועוורים, שנקראת נוער יחד. ״אמא שלי הסכימה שאצא למחנה קיץ של התנועה ביחד עם חברה. נורא נהנינו ושאלו אותנו אם אנחנו רוצות להגיע גם למחנה ספורט. עד אותו רגע, לא הייתי בחורה ספורטיבית במיוחד, כי לא ממש הכרתי ענפים שמותאמים ללקויי ראיה והיה לי קשה להשתלב בפעילות ספורטיבית. הסכמתי לצאת למחנה כי רציתי לגלות דברים חדשים. ושם הכירו לנו את הכדור שער״.
– מה משך אותך למשחק הזה?
״התלהבתי מכך שאני מכירה ענף המותאם לבעלי מוגבלויות. לא ידעתי שהוא קיים. קלטתי מהר את החוקים ואיך משחקים. אחרי מחנה הספורט הזמינו את הבנות שגילו עניין למחנה של נבחרת העתודה שהוקמה באותו זמן. הגענו כמה בנות, הסבירו לנו את החוקים, עברנו המון אימונים ודי הצלחתי יחסית למתחילה, בשלב מסויים, אמרתי לעצמי שיש פה משהו, אני די טובה בזה״.
המאמן של נבחרת הנשים רז שוהם, התלהב מהכישורים של ירדן ונפגש עם הוריה של ירדן, כדי לבקש מהם שישלחו אותה לאימוני הנבחרת הבוגרת, אחת לשבוע בירושלים. ״הייתי בת 14.5 בערך, ההורים הביעו דאגה באופן טבעי בגלל מרחק הנסיעה והעובדה שאצטרך לנסוע בכל סוף שבוע לבדי הלוך וחזור״ מספרת אדיקה. ״המאמן הציע שאגיע אחת לחודש ואז ההורים שלי הסכימו. הגעתי לאימון הראשון ואז הוא ביקש שאגיע אחת לשבועיים. ההורים אישרו זאת. אחרי עוד 2 אימונים, הוא ביקש שאגיע אחת לשבוע… להורים כבר לא נשארה ברירה. מאז אני מתאמנת כמעט בכל סוף שבוע בירושלים, עולה על אוטובוס ביום חמישי וחוזרת ביום שישי הביתה״.
חברה קבועה בסגל הנבחרת
מזה כשנתיים וחצי מתאמנת ירדן אדיקה בצורה מסיבית וכיום היא שחקנית לגיטימית בסגל הנבחרת. היא נחשבת לכישרון עולה ולשחקנית הצעירה בעולם ברמות הגבוהות. חצי שנה של אימונים, הספיקה למאמן כדי לזמן אותה לטורניר בינלאומי שנערך בשבדיה. ״הייתי בת 15 בערך ולא האמנתי שאבחר לסגל הנבחרת לקראת התחרות, חשבתי שזה גדול מדי בשבילי״ אומרת ירדן. ״באחד ממחנות האימון המאמן דיבר עם אבא שלי ופתאום תוך כדי השיחה, גיליתי שאני טסה ואפילו אשחק כמה דקות. הייתי המומה, זו הפעם הראשונה ששחקנית בגיל שלי, משתתפת במשחקים ברמה הזו. המשחק הראשון שלי היה נגד דנמרק, התרגשתי מאוד, בעיקר פחדתי שלא לספוג גולים או לעשות עבירות. נכנסתי לחצי דקה, הספקתי לגעת בכדור כמה פעמים. היו לי 2-3 עצירות. ניצחנו. גם במשחקים הבאים בטורניר קיבלתי הזדמנויות ונכנסתי כמחליפה, בכל פעם לכמה שניות״.
מאז אותו טורניר, השתתפה אדיקה במשחקים רבים, בין השאר הייתה שותפה לשתי זכיות בטורנירים בינלאומיים. אלא שפציעה בשורש כף ידה עצרה את התקדמותה ובמשך תקופה ארוכה נעדרה מאימונים ומשחקים. ״הכדור יכול להגיע למהירות של 60 קמ״ש, זה מאוד אינטנסיבי, הפציעה שלי נובעת כנראה מהעומס והמכות בשורש כף היד. אני מתמודדת ומנסה להתאמן למרות הכאבים. הפציעה השביתה אותי לזמן רב, אבל חזרתי לאחרונה להתאמן כרגיל. מה שמשמח אותי הוא שנבחרתי לסגל הנבחרת למשחקים הפראלימפיים למרות הפציעה״.
חלומו של כל ספורטאי
– מתי הבנת שאת נוסעת למשחקים הפראלימפיים?
״היה ברור לי שנגיע לריו, אחרי שזכינו בטורניר הכנה בקוריאה לפני כשנה״.
– עד כמה את מתרגשת?
״אני חושבת שזה משהו קולקטיבי אצל כל השחקניות בחודש האחרון, עד לאחרונה לא ממש קלטנו מה עומד לקרות, השקענו באימונים וחשבנו שזה עוד רחוק, והנה פתאום זה קורה. זה לא ממש נקלט. כל הגודל של העניין… זו האולימפיאדה, חלומו של כל ספורטאי, החוויה הכי גדולה בעולם״.
המשפחה מתרגשת כנראה, לא פחות מירדן עצמה. בהתחלה שקלה רק האם חגית להתלוות לבת המוכשרת בברזיל, אבל אחרי מחשבה נוספת, כולם שריינו כרטיסים לטיסה ויהיו שם בברזיל כדי לעודד מקרוב – אבא, אמא, אחות וגם הסבא.
– המטרה היא השתתפות או שיש סיכוי למדליה?
״המטרה היא לעלות על הפודיום ובמקום כמה שיותר גבוה. ישראל מדורגת בין 5-7 בין הנבחרות הטובות בעולם מתוך 10 נבחרות שישתתפו. אבל הדירוג הזה משקר, אנחנו טובות יותר, פשוט פישלנו באליפות אירופה שהתקיימה לאחרונה. לאור ההישגים שלנו, מדליה היא לגמרי אפשרית. אני מדמיינת את שמיעת ההמנון שלנו לאחר הזכיה, מאוד אתרגש… אני מקווה שאני מוכנה לזה נפשית״.
כל המשפחה נוסעת
אימה של ירדן, חגית, מספרת כי ״ההתרגשות בשיאה, החלטנו שכל המשפחה תיסע לברזיל, כולל הסבא בן ה-79. זה לא היה ממש מתוכנן, היו לבטים רבים, אבל מה שהכריע את הכף הייתה ההבנה שזה לא קורה כל פעם. מאוד חשוב שתהיה תמיכה מסביב, לא רק הגופים המלווים אלא גם מאיתנו. כולנו מחוברים לשידורים החיים מהמשחקים של ירדן בטורנירים הרגילים, אז על אחת וכמה באולימפיאדה. הבנות מכוונות הכי גבוה שיש, אבל אני אישית חושבת שעצם הגעתן למשחקים, מעניקה כבוד רב. זו הפעם הראשונה שנבחרת כדור שער נשים מישראל מגיעה לאולימפיאדה. יש שם צוות נפלא ותומך, מהמנהלת, המשך במאמנים, במעסה, בפסיכולוגית שלהם, הם מלווים את הבנות לאורך כל הדרך. הכוונה שלהן היא להגיע הכי גבוה שיש. יש להם סיכוי, זו נבחרת טובה עם קור רוח, יודעות להתנהל תחת לחץ״.
חגית אומרת בהתרגשות כי ״כאמא לילדה כמו ירדן, בחיים לא יכולתי להעניק לה את מה שהיא מקבלת מהנבחרת הזו. אני כל כך מאושרת בשבילה על כל הדרך שעשתה. היא שומרת על סטנדרטים מאוד גבוהים, גם בלימודים, גם בבית וגם בספורט, היא משקיענית והולכת עד הסוף. אפילו לא חלמנו על אוליפיאדה, אנחנו לא יודעים למה לצפות, אבל ללא ספק תהיה לנו חוויה מטלטלטת. הצטיידנו בדגל ישראל ענק, כדי לעודד ואנחנו מקווים שישדרו את המשחקים״.
לפני יציאת המשלחת לריו, נפגשה ירדן עם הנשיא רובי ריבלין, בערב מיוחד שבו השתתפו נציגי משלחות ישראל לאולימפיאדה ולמשחקים הפראלימפיים. גם ראש העיר עדי אלדר, נפגש עם אדיקה בשבוע שעבר, לפני יציאתה ואיחל לה בהצלחה במשחקים. ההתרגשות בשיאה ולנו לא נותר אלא לעקוב אחרי תוצאות הנבחרת ולהחזיק אצבעות.
מה זה בעצם כדור שער?
כדור שער הוא ענף ספורט בו משתתפים עיוורים ולקויי ראייה. המשחק הומצא בשנת 1946 לאחר מלחמת העולם השנייה והגיע לישראל בשנות השמונים. ענף הכדור שער הוא אחד הענפים במסגרת המשחקים הפאראלימפיים. במשחקים הפראלימפיים בריו, תשתתף נבחרת הנשים של ישראל בכדור שער לראשונה בתולדותיה.
המשחק מתקיים באולם סגור (על מנת שיהיה יותר קל לשמוע את הפעמונים שבכדור) ודורש שקט מוחלט. אורך המגרש 18 מטרים ורוחבו כגודל השער– 9 מטרים. כל קבוצה מונה 3 שחקנים, ולכל קבוצה שער באורך 9 מטר ובגובה של 1.5 מטר. המגרש מחולק לקווים שעוזרים בהתמצאות ובהגנה; קו האפס – קו שבו ממוקם השער, קו אחד וחצי וקו שלוש שרבות מן הקבוצות משתמשות בהם כקווי ההגנה וההתמצאות, קו שש – קו שמגביל את התחום שבו הכדור אמור לגעת לראשונה ברצפה. זאת אומרת שאם שחקן זורק כדור, נגיעתו הראשונה ברצפה צריכה להיות לפני קו השש. כמו כן קיים קו אמצע – המפריד את שני חלקי המגרש.
המשחק נמשך 24 דקות ומחולק לשתי מחציות של 12 דקות כל אחת. במהלך המשחק, אחד השחקנים מגלגל את הכדור לעבר הקבוצה השנייה והקבוצה השנייה צריכה (על ידי שמיעה בלבד) לחסום בעזרת גלישה על המגרש את הכדור ולגלגלו בחזרה לקבוצה השנייה. ישנם חוקים רבים במשחק כגון כיסוי על עיניהם של כל השחקנים, איסור על השמעת רעש, איסור מגע של הכדור ברגל ועוד. מדינות סקנדינביה הן השולטות בענף בשנים האחרונות.
