זהר.נט חדשות כרמיאל
רוני אדרי נולדה בשבוע ה-29 להריון במשקל קילו אחד. היא הצליחה לשרוד אבל בגיל שנה התברר כי היא לוקה בשיתוק מוחין והרופאה הזהירה את ההורים: היא לא תדבר, לא תשמע ותסבול מפיגור שכלי קשה. היא טעתה. היום, 21 שנים אחרי, רוני שהשלימה את הבגרות עם ציון ממוצע 94, מספרת על המשימה הבאה שלה: הדרכת תלמידים בבי״ס
מאת גיל דובריש
עד כמה חזק כוח הרצון שלנו כבני אדם? איפה נמצא הגבול? אם תשאלו את רוני אדרי בת ה-21 מכרמיאל, הגבול הוא… היכן שתחליט להציב אותו.
רוני נולדה לפני 21 שנים בעפולה ועברה עם משפחתה בגיל צעיר לכרמיאל. אימה, תמר (תמי) אלי, מספרת כי בתה נולדה בשבוע ה-29 להריון והייתה בסכנת חיים מוחשית במשך ימים רבים וזאת עקב סיבוכים בהריון שהביאו למצוקה עוברית. ״רוני נולדה בבית החולים העמק בעפולה, במשקל 1.037 ק״ג, הדודה שלה, אורנה, הדביקה לה את הכינוי קילו סוכר ושתי כפיות קפה״, מספרת תמי. ״למרות שכבר היה לי ילד בן שלוש, עדיין הייתי צעירה מאוד, לא כך–כך הבנתי מה קורה סביבי, מה גם שהייתי מטוטשטת מאוד מהניתוח הקשה שעברתי. ברגע שרוני נולדה היא נלקחה לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ תינוקות. הפעם הראשונה שראיתי אותה, הייתה רק כעבור עשרה ימים, כשהועברה מטיפול נמרץ לאינקובטור בפגייה. היו לי פחדים עמוקים ומחשבות על מה יקרה חס וחלילה אם היא תמות, אנשים ניסו להרגיע ולעודד אותי כל הזמן, גם הרופאים אמרו לי שיהיה בסדר, כי היא אלופה ושורדת. וכן, בניגוד לכל הסיכויים היא יצאה מהפגייה, חיה ונושמת״.
– מתי הבנת שהכל באמת יהיה בסדר?
״אחרי 10 ימים היא יצאה מטיפול נמרץ, זה קצת הרגיע אותי. היא הייתה מאושפזת בפגייה, ממש ליד החלון של החדר. בוקר אחד הגעתי לבקר אותה, כמדי יום, לא היה אינקובטור ליד החלון. נבהלתי מאוד, הרצתי תסריטים איומים, כי לא הבנתי מה קרה, ואז הבטתי לכיוון השני של החדר והיא ישנה במיטת תינוק. זה היה הרגע בו הבנתי שהיא תהייה בסדר. בכל יום הייתי מגיעה 3-4 פעמים לביקור בפגייה, כדי להאכיל אותה. היה לה טופס שהציג נתוני משקל ואני זוכרת שיום אחד ראיתי שמשקלה עומד על 1.998 ק״ג. שאלתי את הרופא מתי הולכים הביתה? אמר לי ׳יש עוד זמן׳. סיפרתי לאמא שלי ובכיתי, סיפרתי כמה קשה לי… למחרת היא חצתה את המשקל ה-2 קילו והרופא כתב על הטופס שלה, ״הולכת הביתה״.
היא לא תלך, לא תדבר ולא תשמע
בשנה הראשונה הייתה רוני במעקב של הפגייה, כשמלאה לה שנה היא הועברה לטיפול ומעקב ביחידה להתפתחות הילד בעפולה. ״כל הבדיקות המוקדמות לא גילו חריגה כלשהי״ מספרת תמי. ״אני זוכר שאחרי חודש בוצע צילום סי.טי, נאמר לי שלא רואים תוצאות חריגות אבל, רקדנית היא לא תהיה. בדיעבד התברר שזו הייתה עקיצה מתחת לחגורה. כשגדלה, שמתי לב יותר ויותר לסימנים מדאיגים, בגיל שנה היא בקושי זחלה, לא הצליחה לשבת, הראש שלה נשמט בכל פעם, היא לא הושיטה יד לקחת חפצים.
– הבנת שמשהו לא טוב קורה?
״בשבוע שרוני נולדה, זה היה שבוע הספר ואחותי קנתה לי ספר בשם ׳פג בא לעולם׳, הפרק שבמקרה נקשרתי אליו במיוחד היה על שיתוק המוחין. אז היא הייתה בת כמה ימים ועוד לא ידעתי כמובן שום דבר, אבל דווקא בנושא הזה התעמקתי. כשהיא גדלה קצת קראתי עוד ספרים על הנושא וחקרתי בעניין. אתה רואה את הסימנים ואתה מבין שמשהו כאן לא בסדר, אז אתה נותן עוד שבוע ועוד צ׳אנס, אתה מקווה שבגלל שהיא נולדה קטנה אז ההתפתחות שלה מאוחרת, אבל בסופו של דבר אתה מבין עמוק בתוך עצמך שזה לא… כשהגעתי בפעם הראשונה לרופאה ביחידה להתפתחות הילד, אמרתי לה, ׳יש לה שיתוק מוחין, נכון?׳ היא הביטה בי ואפילו לא ניסתה להכחיש, ורק שאלה מיד: ׳איך את יודעת״…
– מה מרגישים באותו רגע כשהרופאים מאשרים את החששות הכי גדולים שלך?
״באותו רגע אתה מול מסך שחור, יש מין הרגשה של פגיעה פנימית כזו, בום כזה בתחתית של הבטן ואתה שומע את דפיקות הלב שלך פועמות בראש… בפגישה השניה או השלישית אחת הרופאות אמרה לנו שהילדה לא רואה, לא שומעת, היא לא תדבר, לא תלך ויהיה לה פיגור שכלי קשה מאוד. בעלי באותה תקופה, אביה של רוני, פשוט זחל בדרך החוצה במדרגות. אתה לא מאמין שתוכל לעמוד בזה. הגענו הביתה והבנו שזו המציאות החדשה, חייבים להסתגל לזה. אגב, כל הזמן הזה אין באמת אבא בתמונה, זו אני לבד עם הילדים״.
– את רוצה למסור עכשיו משהו לרופאה ההיא?
״כן. אני רוצה לומר משהו לרופאה שאמרה את זה – טעית ובגדול. הבת שלי היום שומעת, רואה, מדברת ושמה את הרופאה הזו בכיס הקטן. היא סיימה את הלימודים עם בגרות מלאה, בממוצע ציונים 94 בביה״ס הפתוח בתפן. היא מתניידת על כסא גלגלים ויש לה מוטיבציה ענקית לחיים. היא אדם נפלא, חברה אהובה ומקובלת על כולם״.
רוני, הדס, רוני
אחרי הגילוי הקשה של שיתוק המוחין, פנתה תמי לרב מקובל וידוע. ״כמו כל יהודי שמרגיש סבל ומצוקה, ביקרנו רב ידוע, בניסיון לשאוב עידוד ותמיכה. הוא שמע את סיפורנו ומכיוון ששתינו נולדנו בתקופת חג השבועות ולשנינו יש האות ר׳ בשם, כי אני תמר במקור – הציע להוסיף לרוני את השם הדס. מאותו רגע אנחנו קוראים לה הדס בבית״ אומרת תמי.
בגיל שנתיים כמעט כבר החלה רוני–הדס, לדבר. ״המשפט הראשון שהיא אמרה, היה ׳גם לי יש פיפי׳. מאז היא לא מפסיקה לדבר״ מספרת אימה. ״בגיל שנתיים היא גם נגמלה מחיתולים. בשלב הזה הבנו שאין פיגור שכלי ובניגוד לכל מה שאמרה הרופאה יש לנו ילדה מקסימה ונפלאה. נכון, היא לא הולכת, אלא מתניידת בכסא גלגלים, אבל היא שומעת, מדברת, לומדת ומגשימה את החלומות שלה״.
חרף המגבלות הפיזיות, המשפחה לא ויתרה לרגע על טיפולי פיזיותרפיה, שחייה בבריכה, רכיבה על סוסים, והילדה גדלה והתפתחה. היא למדה בבית ספר יסודי בקיבוץ הזורע והייתה לאחת הבנות האהובות בבית הספר. ״היא הכי מעורבת, הכי פעילה, ביום הולדת ה-8 שלה עשינו מסיבה, היו פה בגינה 70 ילדים״ מספרת תמי בחיוך.
בגיל 16 יצאה רוני–הדס לקייטנת קיץ של איל״ן. יום אחד התקשר אלי אחד המדריכים ושאל אם אני אמא של רוני. אמרתי לא. הוא התעקש ושאל ׳זו לא אמא של רוני אדרי׳? אמרתי כן… מתברר שהיא החליטה שמאותו היום שקוראים לה רוני ולא הדס״.
בשלב הזה רוני בעצמה מתערבת בשיחה: ״החלטתי כך כי רוני זו באמת אני. רוני זו השמחה והאווירה של כל המשפחה. לא שלא אהבתי את השם הדס, אבל האותיות סגורות ואני לא אדם סגור, השם רוני לגמרי פתוח, הפירוש של השם זה לגמרי אני. ביקשתי מכל החברים שלי שיקראו לי כך, רק אמא והמשפחה עדיין קוראים לי הדס, לא מצליחים להתרגל לשם שלי״.
מסע מרגש
לפני כשנתיים וחצי יצאו רוני ואימה תמי ביחד עם תנועת הנוער כנפיים של קרמבו, למסע מאוד מרגש במחנות ההשמדה בפולין, חוויה שתמי מכנה ״מסע לנבכי נפש האדם״.
– רוני, למה היה חשוב לך להגיע לפולין?
״כל יהודי יוצא למסע הזה והיה חשוב לי לעשות זאת. חיפשתי את המשמעות של מה זה להיות יהודי עבורי ומצאתי את הדרך להרגיש מה זה להיות יהודי, כי פולין וכל השואה והמסע הזה, הוא משהו שרק יהודי יכול לחוות״.
– מה את הכי זוכרת מהמסע?
״אני הכי זוכרת את הביחד, היינו קבוצה אחת. הבנתי שיש לי על מי להישען, יש חברים טובים שיצעדו איתי לכל אורך הדרך. אני זוכרת את הרגע שהיינו במיידנק, היינו בתוך חדר, ישנו שם. נכנסנו לאחד הביתנים האלה, ישבנו במעגל והמדריך שם את השיר ׳דברי עכשיו ילדה, אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך׳. והייתה הפעם הראשונה שבכיתי, אמרתי לאמא שלי, תודה שהגענו עד לפה״.
נבירה בדף הפייסבוק של רוני חושף לא מעט צילומים משותפים עם גיא זו–ארץ, השחקן–זמר ואיש המדיה. על השאלה מה הקשר בין הסלבריטאי לבין הנערה הכרמיאלית, אומרת תמי: ״היא הגיעה אליו דרך חברה, מאוד אוהבת אותו ומשתדלת להגיע לכל ההופעות שלו. שתיהן מעריצות שלו, בכל פעם הוא שר להן את השיר שחרחורת ומקדיש להן… מרגש אותן״.
יוצאת לדרך עצמאית
בשנים האחרונות, מתוך מסע של חיפוש עצמי, מתחזקת רוני ומתקרבת לדת. לאחר שסיימה את לימודיה, היא יוצאת בימים אלה מהבית על מנת לחיות בקומונה של עמותת כיוונים במושב בוסתן הגליל, במסגרתו תדריך תלמידים בבית ספר יסודי. בהמשך היא מתכוונת להשלים את תהליך החזרה בתשובה ולהתנדב לשירות לאומי. היציאה לקומונה היא עבור רוני, יציאה לחיים עצמאיים, בפעם הראשונה, היא לא תהיה תחת חסותה של אמא וכן, היא מודעת לכך ומתרגשת: ״אני יוצאת לקומונה חדשה וכל החברים החדשים שם קוראים לי רוני, הם לא מכירים אותי בתור הדס. אני מתרגשת מאוד, זו קומונה מיוחדת שבה אנשים בעלי מוגבלויות. אני אגור שם שנתיים ואצא משם לשירות לאומי, אחרי זה אני רוצה ללמוד במדרשה״.
״במסגרת הקומונה אני אדריך תלמידים בכיתות א–ג. אני אהיה שם בתור מדריכה רגשית, כמו אחות גדולה של ילדים, מורה שלהם לחיים, במטרה לבנות את האישיות שלהם. אהיה שם בעיקר כדי לדבר איתם. הנשמות הצעירות האלה צריכות מישהו שידריך אותן״.
– את מבינה שיש תלמידים שעלולים להגיב כלפייך בצורה מוזרה?
״אני מודעת לעניין שיהיה להם מוזר, אני אשמח שישאלו אותי, לא אסתיר מהם את האמת. יהיו ילדים שיירתעו ויהיו כאלה שלא. אני חושבת שאני הדוגמה לכך שאפשר להצליח עם כוח רצון למרות המגבלות שלי. תמיד היו אנשים שתמכו בי ואני רוצה להחזיר עכשיו – לתמוך ולעזור לאחרים, בדיוק כמו שעשו למעני. אני רוצה להראות לאנשים שגם אדם עם מוגבלות מסויימת יכול לעשות מה שהוא רוצה ולתרום לחברה, לא רק לקבל ממנה״.
אבל לא פחות מהעזרה לאחרים, התחושה היא שרוני מבינה שהתהליך הזה יעזור גם לה אישית: ״אני רוצה להיות אני עצמי. זו תהיה הפעם הראשונה שאני בעצם לבד, אמא שלי עד היום הייתה מין צל מגונן ועכשיו יוצאת מההתגוננות הזו לאוויר העולם ואני כבר רוצה להגיע – למרות שאני יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. עד שאני לא אצא, אני לא אדע אם אני בשלה לכך, זה מעין ניסיון. זה נותן לי המון גאווה, אנשים סומכים עלי״.
– מה תרצי לעשות כשתהייה גדולה?
״אני רוצה להשלים את התהליך של החזרה בתשובה, להקים ולנהל בעתיד מקווה נגיש לנשים ולהדריך כלות. אתה יודע שבכל הארץ יש רק 15 מקוואות נגישים לנכים? אני רוצה לשנות את העניין. אפילו התחלתי לשלוח מכתבים לרבנים ואני מנסה להגיע לגורמים הנכונים כדי לקדם את העניין. המצווה הכי גדולה זו טהרת המשפחה, וגם לאישה נכה יש הזכות המלאה למלא את המצווה הזו, למה שלא תוכל לעשות זאת?״
