זהר.נט חדשות כרמיאל
שלהבת לא מפסיקה לעבוד, הגב שלה כואב, סימנים שחורים מתחת לעיניים, אבל הכל למען מטרה טובה. האם המרוץ המטורף שלה ישיג את מטרתו?
כאשר שלהבת הרימה טלפון לקביעת מפגש עם הטארוט ואיתי, הבנתי מהר מאד שלהשיג אותה אני צריכה לעצור את הזמן. בכל תאריך שהצעתי ביומני, היא ענתה לי שהיא עסוקה – בימי ראשון ושלישי היא עובדת משמרות לילה כסדרנית בתחנת מוניות, בכל ימות השבוע היא עובדת כמזכירת מנכ”ל במפעל הקיבוץ שלה, ולעיתים בשישי-שבת שלהבת מצטרפת בשכר לקיטרינג של חדר האוכל. אישה עסוקה כזו לא ראיתי מימיי.
האם מישהו חותר תחתיי?
כשסוף סוף הצלחנו לקבוע יום, היא הגיעה אלי טרוטת עיניים, כשתחתיהן סימנים שחורים של עייפות, ובכבדות הליכתה היה טמון העומס כולו. “מדוע מצמצמים לי שעות סדרנות בתחנת המוניות?” פתחה ושאלה, “האם מישהו חותר תחתיי? האם העבודה תילקח ממני?” החשש התגנב לקולה.
כשראתה שאני בוחנת את התיק הענק שאיתה, הסבירה כי היא מחזיקה בו כמעט את כל חייה היום-יומיים. “לעיתים אני מתקלחת במפעל בקיבוץ ורצה העירה למוניות”, אמרה בחיוך מבויש ועייף, “יש לי מגבת, בגדי משרד וחולצת סדרנית, תיק איפור ושמפו.”
ניסיתי לתלות את התיק על כתפי, “איזה תיק כבד!” אמרתי.
“לא פלא שכואב לי הגב העליון” אמרה בעצב, “ומצטרף להוא התחתון במרוץ מי מהם יכאב יותר ומתי.”
שני קלפים מסדרת המטות האירו את עיני: ראשון הופיע קלף שני המטות, שדיבר על תכניות חשובות שעבורם מוכנה שלהבת לעמול ולהרוס את בריאותה הפיסית.
“נעמי, ביתי היחידה, לומדת להיות וטרינרית בבודפשט. היא כבר בשנה השלישית, ולא היו לנו חסכונות או קרנות,” סיפרה, “אבא שלה הלך מזמן לחפש נשים אחרות, ואני ממוקדת במטרה: הבת שלי תסיים ללמוד.” היא אפילו הוציאה דרכון פולני כדי שהבת תוכל ללמוד באיחוד האירופאי.
שלהבת חיה בעיקר על פסטה כל ערב, שהרי כי שכר הלימוד גבוה מאד, “אז לכמה שנים נצטמצם!” היא אומרת ושוב מופיע החיוך המקסים והמבויש שלה.
“אולי תקראי בקלפים אם אשאר או אפוטר מתחנת המוניות?” היא שואלת, “נותרו רק כמה שנים וזהו, הבת שלי תחזור, תעבור את המבחנים כאן ותעזור לאימא שלה.”
קלף שלושת המטות הראה ששלהבת באמצע המרוץ ושלא ניתן לעצור אותה, בוודאי לא לפטר.
“נולדתי בחיפה להורים עניים מרודים, ומיד לאחר שסיימתי כתה ט’ הוציאו אותי מבית הספר ושלחו אותי לעבוד, מאחר שהיו אצלנו 11 פיות להאכיל – לא הייתה ברירה”, סיפרה, “כל כך רציתי לסיים בגרויות, ללמוד באוניברסיטה ולרכוש ידע. אין סיכוי בעולם שנעמי לא תסיים את הלימודים, גם אם אסיים את חיי בעבודות הללו! לבת שלי יהיו חיים טובים משלי!”
הרגעתי את שלהבת ואמרתי שהקלפים לא רואים פיטורין בעתיד שלה, היא קמה בקושי, הניפה את התיק הכבד על כתפה וצעדה לאט אבל בנחישות לעוד יום עבודה.
שנים לאחר מכן ונעמי מנהלת קליניקה וטרינרית משגשגת, ושלהבת? היא הפסיקה לרוץ מעבודה לעבודה, ומשתדלת לנוח, עדיין סובלת מכאבי הגב הכרוניים, תזכורת למחיר הכבד ששילמה על אושרה של ביתה.
