זהר.נט חדשות כרמיאל
25 שנה אחרי שהקים את גן במבי המיתולוגי, עמוס בן צבי – אחת הדמויות הצבעוניות והתוססות בכרמיאל סוגר פרק בחייו, נועל בפעם האחרונה את שערי הגן ומאשים את כולם, (וטיפה גם את עצמו): “העיר מזדקנת ומתמלאת בעולים, חרדים וערבים, ההורים של היום לא שווים אותי, לא יודעים להעריך… אולי הזדקנתי”
אחרי 25 שנה עמוס ואיילת בן צבי, שהקימו את גן במבי בכרמיאל, תולים את המפתחות ונועלים את השערים בפעם האחרונה, מתוך כוונה לעזוב את העיר. משיא של 100 ילדים בשנה, התכווץ הגן בשנים האחרונות לכמה עשרות בודדות.
בשנת 1989 פתחו עמוס ואיילת את גן במבי לראשונה בבית פרטי ברחוב הפרחים. בקומת הקרקע פעל הפעוטון ובקומה העליונה התגוררה המשפחה. לא עבר זמן רב והרעש שבקע מדי יום מהגן, גרם לסכסוך עמוק עם השכנים. הגן נאלץ לנדוד במשך שנים בין מבני ציבור שונים שהקצתה העירייה, עד שנחת במבנה אשר שימש בעבר את נעמת, ברחוב הגליל. 7 שנים פעל שם הגן. בשנה שעברה, כחלק מצמצום הילדים בגן, חזרו עמוס ואיילת להפעיל את הגן בביתם ברחוב הפרחים, וכיום כאמור, החליטו לסגור אותו, מעין סגירת מעגל סמלית – המקום שבו נולד במבי הוא גם המקום שבו נגזר עליו לשבוק חיים.
בן צבי, בן 62, הוא ללא ספק אחת הדמויות הצבעוניות והססגוניות בכרמיאל, ידוע כמי שלא מהסס לומר את מה שעל לבו. וגם הפעם, הוא “יורה” לכל הכיוונים. כולם אשמים בתהליך הדעיכה של מפעל חייו, לא רק הוא. “אני חש שהעיר מזדקנת וכמות הילדים מתמעטת… עובדה שסגרו בתי ספר כמו אלון ואורט הורוביץ” הוא מתחיל. “אני מרגיש שאוכלוסיית היעד שלנו הולכת ומתמעטת. זה לא רק אני, יש לכך הסבר, חצי מהאוכלוסיה הם עולים ממדינות חבר העמים ויש להם 1.2 ילדים בממוצע, המשמעות היא שמספר הילדים הולך ופוחת”.
רק אחרי שהוא מפנה את האצבע המאשימה כלפי חוץ, מודה עמוס שגם לו חלק נכבד בעניין: “התפיסה החינוכית שלי לא מתאימה עוד לדור הצעיר.אני דוגל בכך שילדים צריכים לצאת לטיולים רגליים, לוואדי, לנחל, להפוך אבנים, לראות מקרוב פרות, שפני סלע, לעשות ספורט, להפעיל קצת את הגוף, ולא נורא אם מזיעים בקיץ ונרטבים קצת מהגשם בחורף. גם אין לי בעיה שבעלי חיים כמו חתולים וכלבים יסתובבו חופשי בין הילדים. אני אוהב שזה מתנהל כמו הילדות של פעם”. אלא שלטענתו, ההורים כיום ההורים רוצים גן עם הרבה היי-טק, מחשבים, טאבלטים. גן שיהיה סגור סטרילי, שיא הבטיחות, עם מצלמות בכל הכיוונים, שמור מכל משמר. היום הורים רואים ארגז חול ומזדעזעים”.
– אולי פשוט מאוד, התפיסה שלך מיושנת ופשטה את הרגל?
“בוא נגיד ככה: ההורים לא שווים אותי, הם לא יודעים להעריך מה שאני מספק. זו לא הסחורה שהם מבקשים – ואני לא יכול לשנות את עצמי בגיל 62 כי זה האני מאמין שלי. אני לא יכול לעטוף את הילדים בצמר גפן. בשבילם כל דבר הופך להיות מסוכן, נזהרים מכל תנועה. ההורים גם לא מסוגלים להציב לילדים גבולות, ואם אני מרים את הקול שלי על ילד, ההורים ישר נזעקים לעזרתו. אני מרגיש שאני לא מתאים לעסוק יותר בגן, עשיתי את זה 25 שנה, עברו אצלי אלפי ילדים, במשך השנים, כל שנה בסביבות 100 ילדים בתינוקיה, בפעוטון לגיל שנתיים-שלוש, בגן טרום חובה ובצהרון לגדולים. גידלתי הרבה דורות של ילדים שהיום הם חיילים ואף הורים בעצמם והם זוכרים רק דברים טובים ממני, תרמתי להם המון”.
עמוס מבקש להציג את מכתב הפרידה מההורים שילדיהם סיימו בימים אלה את המחזור האחרון של פעוטון במבי והוא מצטט מתוך דבריהם: “אנחנו רוצים להגיד לכם תודה ענקית מכל הלב, על הגן שלכם, שהעניק אהבה גדולה לילדים רבים. על זה שאיפשרתם להם לשחק עם כלבים, להתלכלך בחול, לעשות טיולי טבע נפלאים, להקשיב למוסיקה קלאסית, שירי א”י והחיפושיות וכמובן לרקוד לצלילי מוזיקה מזרחית”..
– נו, אז למה לא להמשיך – אם יש לך תגובות כאלה?
“אני לא רוצה להמשיך, אני מרגיש שאני לא יכול לענות על הדרישות של ההורים. הכסף זה לא הדבר העיקרי, אלא שאני חייב להרגיש פידבק, ורוב ההורים לא מחפשים את זה. אגב שלא יתחילו לדמיין פה דברים – התחרות לא מפחידה אותי ואף פעם לא הפחידה אותי”.
– מתי נפלה ההחלטה לסגור את הגן?
“בתום השנה שעברה החלטתי להמשיך לשנה נוספת ולראות אם יש אפשרות לחשוב על המשכיות. אני מודה שגם אני עייף במידה מסויימת. בכל השנה האחרונה ליוותה אותי תחושה של החמצה מסויימת. כשפתחתי את גן במבי יחד עם איילת, חלק גדול של אוכלוסיית כרמיאל הייתה מורכבת מיוצאי קיבוצים, ידעו להעריך את מה שאנחנו נותנים, כקיבוצניקים לשעבר. היום האוכלוסיה השתנתה. הגיעו הרבה עולים, חרדים ערבים, וקשה לי לענות על הדרישות שלהם. אם הייתי ברעננה או בכפר סבא הייתי מצליח בגדול”.
עמוס מספר על הקש ששבר את גב הגמל: “זה היה מקרה קטן, לכאורה שולי. עמדתי בכניסה לאחד הגנים כדי להוציא ילד לצהרון. עמד שם אבא עם ילד בן שנה וחצי שנתיים ששיחק באייפון. אמרתי לאבא שאני מזדעזע לראות ילד בגיל כה צעיר מתעסק באייפון. הוא אמר לי ‘אתה מקנא בכך שהבן שלי יודע להפעיל אייפון ואתה לא’. ואז הבנתי שאנחנו בעולמות אחרים. הוא לא הבין מה בכלל על מה ולמה הערתי לו, ואז הבנתי שאני רחוק מהדרך”.
– אולי פשוט הזדקנת, עמוס?
“האמת זה נכון. אבל אני לא חושב שנשארתי במקום בעוד שהאחרים התקדמו. אני לא חושב שצריך לתת לילד בן שנתיים להיות שקוע בתוך טאבלט, ואני מקווה מאוד שהילדים שלי וגם הילדים של הגן לא יתנו לילדיהם אייפון בגיל שנה-שנתיים”.
על השאלה מה הלאה, אומר עמוס: “אני בקרוב יוצא לפנסיה ובשנתיים הקרובות אמשיך לעבוד בתור נהג הסעות, עבודה שאני מבצע כבר מספר שנים. אני מתכוון לעזוב את כרמיאל אבל מחכה שילדיי ישתחררו מהצבא, ואז אקנה לי קרוואן ואטייל ברחבי הארץ. זה יהיה הבית שלי ושל איילת”.
