זיכרונות ילדות מכרמיאל

מי לא מתגעגע לילדות? לכרמיאל של פעם? ממש לא מזמן כשעוד היינו ילדים, כאשר רצנו במרחבים הירוקים של כרמיאל בימים שכולם הכירו את כולם, זה היה ממש ממש לא מזמן… לפני 20, אולי 30 שנה. וואו איך הזמן טס כשנהנים? או שבעצם נהנינו?

הרי רק אתמול הייתי ילד בן 6 שעלה מאורוגוואי. ממש אתמול בשנת 1979, ישר לרחוב ארבל 2 שהייתה אז קצה העיר מול הר העתיקות, כשבכרמיאל היו מרחבים ענקיים של שדות, היו יותר חתולים מאנשים, לא היה לנו כלום אז… אבל היה לנו הכל. איזו ילדות זו הייתה? ילדות מופלאה. והנה לפני כמה שבועות, כרמיאלית לשעבר בשם שני אבוטבול הנפלאה הקימה קבוצת פייסבוק בשם "זיכרונות ילדות מכרמיאל". אמרתי לעצמי הנה עוד קבוצת פייסבוק כרמיאלית כמו 300 שכבר נפתחו בעבר. בהתחלה היינו רק אני והיא בקבוצה, היא מינתה אותי למנהל איתה ביחד בלי להגיד לי אפילו והנה פתאום, הצטרפו עוד 10 ועוד 20 ועוד 30 והנה אני מסיים יום עבודה ועוד 200 בקשות לאישור חברות ועוד 200 והנה פתאום תוך שבועיים קרה הבלתי נתפס קרוב ל-11 אלף חברים בקבוצה, כולם כרמיאלים או כרמיאלים לשעבר. אל הניהול הצטרף משה בן אבו שהוא ואחיו יגאל היו התאומים הראשונים של העיר.

הקבוצה המדהימה הזאת פשוט ״קרעה ״את הפייסבוק. אנשים התחברו אליה לוריד, נגעו בכל פיסות ההיסטוריה של העיר הנפלאה שלנו, הקבוצה חיברה בין ותיקים לצעירים, בין כרמיאלים לשעבר וכרמיאלים בהווה, בין כרמיאלים שבחו״ל לכרמיאלים שבחולון. הקבוצה חצתה יבשות, חצתה ערים, חצתה גבולות של הגיון כשהמכנה המשותף לכולם זו העיר האהובה שלנו כרמיאל. אנשים החלו להעלות תמונות של פעם של טעם, של עוד.

פתאום הרגשתי שוב אלחנדרו (שמי המקורי לאחר שעליתי מאורוגוואי), ילד בן 6 שגדל בעיר פיתוח קטנה וקסומה שנתנה לו הכל ובעיקר ילדות קסומה, פתאום כולם התכנסנו שוב במרכז "הישן" להרקדות של שבת, אכלנו שוב בדימיון חצי מנה פלאפל עם טרופית, פתאום שוב מצאתי את עצמי במעגל במועדון האילנות. פתאום שוב חיכיתי לסלואו כדי לרקוד עם האהבה הראשונה שלי לצלילי השיר "רעיה" כשמשאית זבל יכולה לעבור בינינו. כל זה היה בדמיון, כן, אבל מה זה חשוב. בחיי שהייתי שם לפחות ככה הרגשתי, פתאום שוב אכלתי פיצה מרובעת עם זית מדוד בסרגל באמצע בפיצריית "לוס לטינוס" של דוד שלי חוסה פרידמן ושל הקטור נודלמן זיכרונם לברכה, משם שוב קניתי מקופלת במשקל בחנות עלית של צמד ההונגרים הנחמדים שם ליד פז גז של משה בן דוד ושוב הלכתי עם אמא לקנות בגדים בחאסקי ועופות אצל עופרה, לא בקניוני ענק, לא בחוצות ולא בביג. במרכז הקטן קטן, אבל בשבילנו הוא היה ענק, הוא היה כל עולמנו!

אלו היו ימים שאם הייתה מתעטש הייתי הולך למרכז והיו אומרים לך שמענו שהתעטשת. פתאום שוב רשמנו במכולת של שמואל/דני/צמח/ריקו /וילי ואמא הייתה באה בסוף החודש ונדהמת מהחשבון הגבוה כל חודש אותו דבר, לך תסביר לה שבכל פעם שהיא שלחה אותך לקנות לחמניות ושוקו הוספת עוד פסק זמן, רוזמרי ומסטיקים עגולים כאלו שעשו כאבים בלסת לשבוע ואם היית מקבל אומץ אז גם סוכריות קופצות.

חזרנו שוב דרך הקבוצה לד"ר פרלין שהיה רופא כללי להכל, אף אוזן גרון אורטופד, גניקולוג, פרוקטולוג, פסיכולוג וגם חכמולוג כשצריך. איזה איש נפלא.
לך תסביר לילדים של היום שאספנו גוגואים, הרי איזה הגיון יש בזה? קילו משמשים ביום הייתי אוכל בשביל הגוגואים, היו לי כאבי בטן. אם היו עושים לי רנטגן היו רואים צילום של עץ משמש, אבל מה זה משנה הכל למען המטרה, שיהיו גוגואים וכמה שיותר, ולמה? אלוהים יודע ואולי אפילו הוא לא.
שוב הסתובבתי בטיילת הישנה בין נעלי דני לבורגרצ'יפס ושוב ביום כיפור נפגשנו בכיכר היחידה שהיתה, כי כולם מגיעים לשם, החנונים, המקובלים והעבריינים עם חולצה לבנה וכיפה.

הנוסטלגיה הזאת החזירה אותי, את כולנו, לגן העדן של ילדות שבאמת היה פורח. פתאום נזכרתי שוב בסמנטה פוקס (הייתה לי בראש כל ההתבגרות), ״פושטים״, חמש אבנים, רגע ודודלי, טלויזיה רק עם ערוץ 1, דאלאס, שושלת, בנסון, בית קטן בערבה, לא היה הרבה אבל ישבנו כל המשפחה וראינו ביחד.

כמו שאמרתי לא היה לנו כמעט כלום – וזה מה שהשאיר לנו הרבה זמן פנוי ליהנות באמת מהקצת שיש והקצת הזה בשילינו היה המון.
את הפוסט הזה לא אני כותב כותב אותו, ״אלחנדרו" אבי גיסברג בן 13, נכתב בדימיון ב-1986.

אולי יש דומים לנו אבל אין כמונו הכרמיאלים, כרמיאל תמיד היא בית עם כלנית שמורה בתוך הלב. זהו, זזתי ללמוד קצת אנגלית, תיכף מתחיל "גבי ודבי״.