זהר.נט חדשות כרמיאל
באוגוסט 2002 התפוצץ מחבל מתאבד בקו 361 שנסע לצפת. שרי גולדשטיין מכרמיאל, בת 21, הייתה בין הנרצחים. 18 שנה אחרי האסון משחזרת האם יוספה את היום הנורא ההוא ומספרת על ההתמודדות עם האובדן
מאת גיל דובריש
בימים אלה מלאו 18 שנים לפיגוע הנורא בקו 361 שבו נרצחו תשעה ישראלים – ביניהם שרי גולדשטיין בת 21 מכרמיאל, שהיתה בדרכה לקורס להכשרה מקצועית בצפת. שרי ז״ל הותירה אחריה שני הורים – יוספה ומשה ושני אחים, חן ואריאל, היום בני 37 ו-35 בהתאמה.
שרי רצתה ללמד חרשים
יוספה ומשה גולדשטיין הגיעו בשנת 1999 עם שלושת ילדיהם לכרמיאל מקיבוץ מיצר שברמת הגולן. שרי שהייתה הבת הבכורה, למדה עד למעבר בבית הספר התיכון נופי גולן. אחת התלמידות בכיתה הייתה חרשת ושרי שרצתה להתחבר אליה החליטה ללמוד בכוחות עצמה את שפת הסימנים באמצעות ספר מיוחד. כשלמדה בי״ב המשפחה כבר עברה לכרמיאל אבל שרי כבר ידעה מה הייעוד שלה בחיים: להיות מורה לילדים חרשים.
אחרי שסיימה את כיתה י״ב באורט כרמים שירתה שרי בצבא בחיל הקשר והיתה אחראית על הקצאת תדרים ליחידות היוצאות לפעילות. כשהשתחררה, תיכננה ללמוד חינוך מיוחד ולהגשים את החלום. באותו יום נורא, נסעה שרי למכללת צפת כדי לברר פרטים לגבי הלימודים.
״אני אחזור לפני שתקומי״
זה היה יום ראשון, 4 באוגוסט 2002. שרי קמה מוקדם, התארגנה ויצאה לתחנה המרכזית בכרמיאל, כדי להספיק לעלות על קו 361. ״במוצ״ש דיברנו על הנושא, שרי אמרה לי, ׳אמא אני אסע בבוקר לצפת ואספיק לחזור עד שתתעוררי״ מספרת יוספה. ״היא יצאה בסביבות 7 מהבית, הגיעה לתחנה ועלתה שם על האוטובוס. היא התיישבה מצד שמאל, מול דלת היציאה״.
המחבל, פלסטיני מג׳נין, הגיע באותו בוקר לתחנה המרכזית בכרמיאל, כשמטען הנפץ עליו. סייענים תושבי הכפרים הסיעו אותו עד לתחנת האוטובוס ליד שזור, שם עלה על קו 361 והתיישב בחלק האחורי.
כשנהג האוטובוס עצר בצומת מירון המחבל הספיק להזהיר שתי נוסעות ערביות ישראליות שמשהו רע עומד לקרות והן ירדו בתחנה. המחבל קם ממקומו, ניגש אל חייל דרוזי שעמד ליד שרי, חיבק אותו והתפוצץ. ״שרי ישבה במרחק של כמה סנטימטרים מהפיצוץ, עם התיק מונח עליה, כנראה שאפילו לא הבינה שהיה פיגוע, היא נרצחה במקום״ אומרת יוספה.
– זה מנחם באיזשהו מקום, שהיא לא לפחות לא סבלה?
״אולי טיפה״, אומרת יוספה. ״זה מוריד מהעול, שלא היו טיפולים, שלא היה כאב, אבל זה לא משקיט את הסבל של המשפחה. שום דבר לא יכול לנחם אמא״.
״רצו שנזכור אותה כמו שהייתה״
בסביבות השעה 8 קפצה יוספה מהמיטה. משהו גרם לה להתעורר. ״הייתה לי הרגשה שמשהו קרה במשפחה, משהו כללי כזה. 5 דקות אחרי זה התקשר בעלי מהעבודה ושאל איפה שרי, האם היא כבר יצאה לצפת? אמרתי לו כן. משה סיפר שהיה פיגוע באוטובוס והבטיח לעדכן… אמרתי לו ׳משה אין לנו שרי׳. הרגשתי מיד…״
אלה היו השעות הקשות בחייה של המשפחה. ״התקשרנו שוב ושוב לשרי והיא לא ענתה. אתה נמצא בחוסר ודאות, פחדתי מהגרוע מכל. זה היה נוראי״ מתארת יוספה. ״הייתי מבולבלת. בעלי שהיה חבלן משטרה בעברו ניסה להפעיל את הקשרים שלו והבין די מהר ששרי הייתה על האוטובוס שפוצץ״.
בשעה 9 משה חזר מהעבודה, ההורים עידכנו את חן שהייתה חיילת בצבא, לקחו איתם את אריאל, האח הצעיר שהיה אז בחופשה מבית הספר ונסעו לכיוון צפת. עובדים סוציאליים קיבלו אותם בבית החולים והורידו אותם למרתף ביחד עם משפחה נוספת. ״זה לא היה סימן טוב״ מעירה יוספה. ״לא אמרו לנו כלום. אחרי שעתיים התמוטטתי לגמרי, נתנו לי כדורים והורו לנו לנסוע למכון הפתולוגי באבו כביר כדי לבצע זיהוי, כי הם לא היו בטוחים ששרי נהרגה. במכון לא הראו לנו את הגופה, ביקשו מאיתנו לזהות אותה רק לפי פרטי הלבוש. ממה שהבנו אחרי זה, הראש של שרי חטף ישירות מהפיצוץ. לא היה מה לזהות. רציתי לראות אותה, אבל בדיעבד טוב שלא נתנו לנו לזהות אותה, רצו שנזכור אותה כמו שהייתה…״
לא מתמודדים
בהלוויה של שרי בבית העלמין בכרמיאל נכחו ראש העיר ומאות תושבים, רבים מהם לא הכירו את שרי אך באו ללוות אותה בדרכה האחרונה.
״במשך חודשים ארוכים לא עיכלתי את מה שקרה. כל הזמן הזה חיכיתי ששרי תחזור. הבעל קרס והבת והבן נפלו, עזרתי להם ודחקתי את עצמי הצידה. יום אחד, אחרי חצי שנה בערך התיישבתי על הרצפה, בכיתי כמו תינוקת וצעקתי ׳אני רוצה את הבת שלי׳״.
בתקופה הקשה שאחרי האסון, המשפחה לוותה באופן צמוד על-ידי אנשי מקצוע. ״יש לי רק מילים חמות לעירייה, על ההתנהלות. על הייעוץ של השירות הפסיכולוגי. הם היו פה כל יום בשבעה, התעניינו, הביאו אוכל… אין מה לומר, היו מעל ומעבר. קיבלנו ייעוץ פסיכולוגי במשך 3 שנים מטעם ביטוח לאומי, בעיקר אני ובעלי. וזה מה שהרים אותנו״.
– איך מתמודדים?
״לא מתמודדים, אבל עוזרים לך להשתמש בכלים לחשוב בצורה חיובית, כי אין ברירה, החיים נמשכים ויש לך עוד ילדים. הילדים החזיקו אותי מעל המים. אחרי ששרי נרצחה רצינו להביא עוד ילד לעולם, הייתי בת 42, גיל סביר לנסות שוב, אבל זה לא הצליח. הבנתי שזה לא צריך לקרות. לא חיפשתי תחליף לשרי, אף אחד לא יכול להחליף אותה, אלא רציתי להחזיר את המשפחה לאיזון״.
משפחה מלוכדת
מאז הפיגוע הרצחני, יוספה לא חזרה לעבודה. ״הייתי מנהלת חשבונות ומורה, בשני התחומים צריך לעבוד בסבלנות ומאז מה שקרה אין לי סבלנות. התמכרתי לבית ולילדים והיום לנכדה של בתי״.
המשפחה נותרה מלוכדת, אחותה של שרי, חן חזרה להתגורר בכרמיאל אחרי כמה שנים בקריות, האח אריאל מתגורר בבית המשפחה ביפו, כולם שומרים על קשר הדוק. ״מאז שאני זוכרת את עצמי היה שכול במשפחה. אח של אמא נהרג במלחמת השחרור, הבן היחיד של אחותי נהרג בתאונת עבודה, ואז הרצח של שרי… אנחנו משפחה קטנה אבל מלוכדת מאוד״ אומרת יוספה. ״אולי בגלל זה לקח לי זמן לעכל את הנורא מכל, הייתי מורגלת בהתמודדות עם השכול״.
– אתם עוברים מדי פעם ליד זירת הפיגוע?
״הפעם הראשונה שבה אזרנו אומץ להגיע לשם היתה חודשיים שלושה אחרי הפיגוע. כולנו עמדנו שם, כבר לא היה שום זכר לאירוע, לא היו שרידים. לפעמים אני עדיין עוברת שם, מסתכלת וממשיכה הלאה״.
– האם שמרתם את חדרה של שרי לזכרה?
״יום אחד ראיתי את שרי בחלום והיא ביקשה ממני לשחרר אותה. אני אדם מאוד רוחני ואני מאמינה בזה, לכן שינינו את החדר שלה והפכנו אותו לחדר טלוויזיה. שמרנו רק את התיק שהיה איתה בפיגוע, סגור בניילון עם כל הרסיסים ושמרנו את אוסף הנרות שלה״.
– אם היא מקשיבה לנו, מה את רוצה להגיד לה?
״אני רוצה לומר שאני אוהבת אותה. היא הייתה הבת שלי אבל גם החברה הכי טובה בעולם, דיברנו על כל דבר שיש״…
״אני רוצה לומר משהו למי שקורא את הכתבה״ מציינת יוספה לסיום. ״החיים חזקים מהכל, גם מכל הכאבים… והמשפחה – היא הדבר הכי חשוב שיש, זה כל מה שיש לנו״.
