Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => כיתה אלמונית
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => כיתה אלמונית
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 80
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1248
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 397
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2014/12/--------------------------------------971.jpg
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => כיתה אלמונית
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => כיתה אלמונית
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

כיתה אלמונית

שתפו

חושך. ערפל. ההתקדמות איטית. ג’ המ”מ מחולדה לוחש: ‘מספרי ברזל התפקד’. אני מצמצם טווח וכורע ברך. הבחור שמאחורי טופח על שכמי ואומר את הספרה ‘תשע’. אני טופח על השכם של זה שלפני ומדווח ‘עשר’.

לאחר זמן קצר אנחנו נעמדים וממשיכים לצעוד. קר. כולנו דרוכים. האצבע על ההדק, מחסנית ‘בהכנס’ ‘כדור בקנה’.  צרצר בסמוך דואג לרמוז לנו כי לטבע חוקים משלו. אורות מרצדים מן הכפר שבאופק, הזיעה ניגרת תחת הקסדה, הפק“ל כבד. כרם זיתים מימין, באר מים משמאל, יללת תן ובאוויר נישא לו ריח של עצים להסקה וניחוח של פיתות אפויות. הירח החליט להתחבא הלילה מאחורי ענן, תפאורה טובה לפעולה מבצעית.

לפתע צועק ג’ המ”מ: ‘מוקש’. כולנו נשכבים, ד’ החבלן ניגש אל חוט התיל המחובר אל המטען על מנת לטפל בו. התיל נותק, השטח נוקה, אנחנו נעמדים וממשיכים לצעוד לעבר היעד.

ככה אני מרגיש בכל יום שישי עת מגיע אלי המאומן שלי לאימון. פעם הוא סיפר לי כי בשבת הוא יכול לעלות במשקל שלושה קילוגרמים לפחות, אותם הוא משיל בקושי רב כמה ימים לאחר מכן. כל שבת הוא עובר מסע גסטרונומי מטורף של מסעדות וארוחות שחיתות, כל שבת! ומאז בכל יום שישי כשהוא נכנס אלי אני צועק לו: ‘מוקש’! כן, כמו ג’ המ”מ מן הבקעה.

שבת מבחינתנו היא מוקש. ועם כל האהבה והכבוד שלנו לשבת מלאכתה, הרי היא בבחינת מוקש לתהליך של המאומן שלי. ושל רבים מאתנו. יש לו מטרה: עליו להשיל עשרה קילוגרם ממשקלו, זה היעד. מבחינתו השבת היא סכנה ממשית לתהליך ההרזיה. והרי לכולנו יש מוקשים כאלה בחיי היומיום: האירוע המשפחתי בערב, צלחת הבורקס בישיבות הצוות, דוכן השווארמה בקניון, מגש הפיצה או הגלידריה מעבר לכביש.

מוקשים יש בכל מקום. ומי שמצוי בתהליך הרזיה, כמוהו כחייל בשטח עוין. עליו להיזהר מן האויב. יש מוקשים! סכנה! אל לנו להתפתות ולגעת פן התהליך שלנו יפגע. יש לנו יעד. עלינו לזהות מבעוד מועד את המוקשים המסוכנים הללו, את הפחמימות, הקמח הלבן, הסוכר והמלח ולעקוף אותם. אומנם אין בהם סכנה כמו של המוקש בשטח האויב, אך לטווח הארוך הם בהחלט גורמים לנו לצרות צרורות.

שבת שלום, רון

 

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *