זהר.נט חדשות כרמיאל
משפחת פיק מוותיקות העיר, שכלה שניים מבניה בעת מילוי תפקידם: גדעון שנהרג בעת שחילץ את מפקדו הפצוע מאש מחבלים ובנימין, איש מודיעין שנסיבות מותו אפופים במסתורין עד עצם היום הזה. האח הצעיר במשפחה, מיכאל פיק, מספר בגילוי לב על האובדן ומודה: לעולם לא נשכח, אנחנו ממשיכים להתמודד עם האסונות עד עצם היום הזה
מאת גיל דובריש
רבים מכירים את משפחת פיק, ממייסדות העיר (עזרא ז"ל, לשעבר מזכיר מועצת הפועלים ומיכאל, שוטר בתחנת כרמיאל במשך שנים רבות), אבל רק מעטים יודעים כי השכול היכה פעמיים במשפחה.
האחים עזרא ומיכאל פיק הגיעו בהפרש של כמה חודשים לכרמיאל כבר בשנת 1964, בהמשך הגיעה לכאן גם אחותם דינה. משפחת פיק הייתה מרובת ילדים – 6 בנים ו-4 בנות, כולם שירתו בצבא ותרמו למען המדינה. מיכאל בן הזקונים של המשפחה מספר: "ההורים שלנו, טובה ושלמה, הצליחו לברוח ממולדתם גרמניה בשנת 1939 והשתקעו בירושלים. אחרי מלחמת העצמאות עברה המשפחה למושב חירות בשרון. הורינו עבדו קשה מאוד כדי לגדל ולפרנס אותנו. מאחר ששפת האם של אבי הייתה גרמנית, הוא גוייס במלחמת העולם השניה לצבא הבריטי כדי לשרת בחיל המודיעין ולתחקר שבויים. בהמשך הצבא האמריקאי ביקש "להשאיל" את שירותיו. הוא היה מומחה בפיצוח צופנים וקודים וסייע מאוד למאמצי המודיעין של של צבאות בנות הברית. אחרי קום המדינה אבי שהיה במקצועו ד"ר לכימיה, עבד במכון וייצמן".
לתרום למדינה ללא תנאי
מיכאל פיק מסביר כי הציונות עברה במשפחה מדור לדור. "בבית הייתה אווירה חמה מאוד, עם אהבה רבה בין כל האחים והאחיות. אבי היה ציוני נלהב, והוא העביר את אהבתו למדינה אל כל הילדים, כחלק מהערכים שהנחיל לנו. היה ברור לכולנו שכאשר מגיעים לגיל 18 אנחנו מתגייסים לשירות קרבי", הוא אומר. "בין השאר, אחד האחים שירת כמג"ד בשריון, אח אחר שירת כקצין בכיר בחיל האוויר, וחלקנו שירתנו כאנשי מודיעין, סיירת מטכ"ל, צנחנים ועוד. לי אישית הייתה הזכות לשרת כצנחן בקו הראשון של החזית במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה. רבים וטובים מחבריי נפלו בקרב".
בשנת 1969, בעת שמיכאל שירת באזור יריחו בבקעת הירדן, הוא נפצע ממטען שהניחו מחבלים: "הייתי אז סמל מחלקה. נסעתי בג'יפ ממוגן ביחד עם שלושה מחיילי, בעקבות סימני עקבות בחול שגילו הגששים שלנו. ואז אני זוכר פיצוץ חזק. מצאתי את עצמי שוכב במרחק 20 מטר מהג'יפ, עם כאבי תופת בכל חלקי הגוף. סבלתי משברים ביד וברגל. לנהג היה פחות מזל, הוא נהרג במקום. שני החיילים הנוספים יצאו עם פציעות לא קשות. התברר שהגלגל הקדמי השמאלי פגע במוקש והנהג חטף את מירב הפיצוץ. לאחר שהתאוששתי והחלמתי, סירבתי לקבל תגמולים ממשרד הביטחון. זה עניין עקרוני אצלנו במשפחה – לא לחפש כיצד לקבל תמורה כלשהי מהמדינה, אלא לתרום למענה ללא תנאי. זו לדעתי משמעותה האמיתית של הציונות. את הדוגמא הכי טובה לכך קיבלתי מאחי הבכור יונה, שנפצע בקרב באב אל וואד במלחמת השחרור. הוא נפגע בידו השמאלית, אך למרות נכותו סירב לקבל פיצויים כלשהם ממשרד הביטחון".
השכול מכה במשפחה
האסון הראשון המשפחה אירע באמצע שנות החמישים. אחד האחים, גדעון, התגייס לצבא בשנת 1955 ושירת בצנחנים. הוא השתתף בפעולות תגמול רבות – מבצעים מיוחדים שצה"ל ביצע מאחורי קווי האויב, בתגובה לפיגועים ורציחות שביצעו מחבלים אשר הסתננו לארץ. אומץ לבו ועוז גבורתו לא נעלמו מעיניו של מפקד סיירת הצנחנים, מאיר הר-ציון האגדי, שגייס אותו ליחידה המובחרת. בחודש אוקטובר 1956, פדאיונים (כך נקראו אז המחבלים) חדרו מיהודה ושומרון ליישוב אבן יהודה בשרון ורצחו שני פועלי פרדס יהודים. בן גוריון ודיין החליטו להוציא פעולת תגמול רב-היקפית וגדולה מהקודמות בהשתתפות יחידות צנחנים, שריון ועוד. המטרה הייתה פיצוץ תחנת המשטרה הגדולה של קלקיליה.
מיכאל: "אחי גדעון נפצע זמן קצר לפני כן בפעילות מבצעית מפגיעת כדור, אבל סירב להתאשפז והתעקש להמשיך באימונים כרגיל. באותו יום הוא סיים אימונים מפרכים ואחרי צעדה רגלית של 40 ק"מ עם חגור וציוד מלא, נודע לו על המשימה. הוא סירב להצעה להישאר בבסיס בגלל פציעתו ויצא לדרך עם חבריו ליחידה. את התדרוך למבצע הם קיבלו על המשאית שהסיעה אותם. הם הורדו בחסות החשכה וצעדו 20 ק"מ נוספים לקלקיליה. התפקיד של אחי וחבריו ליחידה היה לשמש כראש חץ של שאר היחידות. אלא שלרוע המזל הירדנים איתרו את המארב והחלו לירות עליו. חלק מחיילינו נפגעו כבר בשלב מוקדם והיה צורך לפנות את כולם למחסה סמוך. אחי העמיס את אחד מהפצועים על כתפיו, גרר אותו למקום מבטחים תחת ירי, חזר למארב וגרר פצוע נוסף למחסה. ואז, בפעם השלישית, כשהוא חזר כדי לשאת את מפקדו, פגעו בו הכדורים. הוא נהרג במקום".
– אתה זוכר את היום שבישרו לך על מותו?
"הייתי ילד בן 12, אני זוכר כאילו זה קרה הבוקר וגורר את הכאב כל ימי חיי. כשחזרתי מבית הספר, התפלאתי לראות את אחי הבכור יונה בבית, כי הוא נהג להגיע רק בשבתות. הוא לקח אותי הצידה ואמר לי בלי הרבה התמהמהות, 'בפעולה שהייתה אמש, אחיך גדעון נהרג'. מה שמפליא הוא שאחי עזרא וחבריו תיצפתו ממגדל המים במושב שלנו, על הבזקי האש בקרב שהתחולל בקלקיליה, והוא לא שיער שאחד ההבזקים האלה היה כדור שפגע בגדעון".
– כיצד מתמודדים עם האובדן?
"כשנופל חייל במשפחה, זה לא כמו מוות טבעי של הורה מבוגר. פשוט לא מצליחים להתמודד עם השכול. אין אפשרות לעכל את הכאב שבאובדן ילד ואח, שלא כדרך הטבע. אמי נפלה למשכב אחרי מותו של גדעון בגלל שברון לב ונפטרה זמן לא רב אחרי כן. אבי לקה בהתקף לב וכעבור מספר שנים נפטר גם הוא. המשפחה התנפצה לכל עבר, אם כי הקשרים החמים נשמרים בינינו עד עצם היום הזה. אחרי האסון, המשפחה לא תיפקדה באופן בריא, במקום בית ספר רגיל, נשלחתי הרחק מהבית, למוסדות ופנימיות. זה שינה את כל חיינו. למרות הפרש הגילאים בינינו אני וגדעון היינו קרובים מאוד, הוא תמיד אמר שאין לו שום דבר נגד הערבים אלא רק נגד אוייבינו".
האסון השני
אם קשה להתמודד עם השכול פעם אחת, כיצד מתמודדים איתו פעם שניה? קצת יותר מ-20 שנה אחרי האסון הראשון, היכה השכול במשפחת פיק בפעם השניה. בנימין, אחד האחים הגדולים במשפחה, היה איש קבע ושירת בחיל המודיעין. במסגרת שירותו, היה מעורב בפעולות רבות שעד היום נותרו עלומות וחל איסור לפרסם אותן. גם על נסיבות מותו לא ניתן לפרט יתר על המידה. מיכאל מסכים לספר רק כי "בנימין יצא למדינה כלשהי במסגרת פעילות מודיעינית, למשימה ממנה לא שב. בדרכים לא דרכים, הצלחנו להביא אותו לקבורה בארץ. למרות שלא מדובר בפעולה צבאית שניתן לפרסם אותה, הכאב הוא לא פחות גדול. מה שכאב לא פחות הוא שבנימין התחתן שנתיים לפני מותו ולא הספיק להביא ילדים לעולם. נקווה שיום אחד אפשר יהיה לפרסם את פועלו ואת הסיכונים שנטל על עצמו למען המדינה. ההורים כבר לא היו בחיים אז, ואם היו, לא היו שורדים עוד מכה כזו".
– האם ההתמודדות שלך עם השכול בפעם השניה, כאדם מבוגר, היתה שונה מהתמודדותך כילד?
"כשזה קורה בפעם השניה, אתה נמצא בהרגשת אמוק, אתה לא יודע מה קורה עם עצמך. בכל יום אני חושב על זה, אם זה יום חול או יום חג, אירוע משפחתי או סתם בלי סיבה, מהרהר ונזכר", אומר מיכאל ומחניק דמעה בגרונו. "גם כשאתה צוחק מבדיחה, אתה עוצר את עצמך. מנהל את החיים בצל האובדן והעבר. משתדל לתפקד, ככל אדם, אבל זה קשה. המשפחה בקשר הדוק כל הזמן, אם זה טלפונית ואם זה באינטרנט, משתדלים לקיים אירועים ביחד ולהיפגש בחגים. חונכתי לעשות את הטוב ביותר, לתת מעצמי. בכל מקום שהייתי בו את המקסימום – בצבא, במשטרה, בעירייה".
– במה שינה השכול את הדרך שבה חינכת את ילדיך?
"כמובן שהעברתי את מורשת הציונות והערכים לאהבת הארץ אל ילדיי. נולדו לי ארבעה ילדים, כולם שירתו בצבא בתפקידים מכובדים. ברור שיש חשש גדול יותר ממשפחות רגילות לשלוח את הילדים לצבא. אבל בגלל הערכים שגדלו עליהם בבית, היה ברור שילדיי ישרתו שירות איכותי בצה"ל. עכשיו הדור הבא משרת בצבא – יש לי נכד בחיל השריון, סיים לאחרונה קורס מפקדי טנקים בהצטיינות ומשרת בדרום".
למרות הקדרות האופפת את השיחה עימו, מבקש מיכאל לסיים בנימה אופטימית. "הסיפוק הגדול ביותר שלי, הוא שהקמתי משפחה לתפארת שתרמה וממשיכה לתרום למדינה. לא הפכנו להיות מסוג האנשים שרק מתלוננים וסוחטים את המדינה. זה הניצחון האישי שלי בהתמודדות היום-יומית עם השכול. לשמור על צלם אנוש ועל הערכים עליהם חונכנו".
