זהר.נט חדשות כרמיאל
למרות גילה הצעיר (20) , סיפור חייה של אופק סויסה מכרמיאל יכול בקלות לשמש בסיס לסרט הוליוודי. בגיל 17 סבלה מפציעה קשה בברך שאיימה לקטוע את חלומה להיות רקדנית מקצועית, זמן קצר אחרי כן מצאה את עצמה בתרדמת ונאבקה במוות בעקבות זיהום מסוכן, אחר–כך נלחמה כדי להתגייס והיום, היא עומדת על פסגת העולם, עם דרגת סגן משנה במשטרה הצבאית – ומוכיחה בכל יום מחדש שאין חזק יותר מכוח הרצון
מאת גיל דובריש
בחודש ינואר הסתיים קורס הקצינים של חיל המשטרה הצבאית בבה"ד 13 שבקרית ההדרכה. הקורס מכשיר את מפקדי העתיד של החיל – בהם קצינים לוחמים בגדודי המעברים, קצינים במערך הכליאה וקציני שיטור. בין מסיימי הקורס עמדה זקופה וגאה סגן משנה אופק סויסה מכרמיאל, שרק שנתיים לפני כן נלחמה על חייה כשהוריה מתפללים למענה מסביב למיטתה בבית החולים. למרות גילה הצעיר (20), סיפור חייה של אופק יכול למלא ספר שלם, על נחישות, התמדה וכוח רצון.
אופק נולדה בחיפה והגיעה עם הוריה לכרמיאל כשהייתה בת 10. כחלק מהניסיון שלה להתאקלם בעיר החדשה, החליטה לממש את אהבתה לריקוד והצטרפה ללהקת טבסקו, שבה הפכה במהירות לרקדנית מובילה. ״הופענו בארץ ובעולם, אנגליה, סקוטלנד, צרפת, בלגיה, גרמניה, השתתפנו בתחרויות והופעות רבות וזכינו בפרסים רבים, גם בחו״ל וגם באליפות הארץ – שבה היינו קוטפים באופן קבוע את המדליות״ מספרת אופק.
ההשתתפות בלהקה דרשה מסויסה את מירב זמנה הפנוי והיא התמסרה באהבה לריקוד. ״הגעתי למצב שבו שקלתי להפוך את הריקוד לקריירה״ היא אומרת. אלא שהגורל רצה אחרת…
סופו של חלום
בגיל 17, ממש בדקות הסיום של הופעה שנערכה בקרית ביאליק, ביצעה אופק תנועה לא נכונה ונחתה בצורה קשה על הרגל. ״הרגשתי כאבים חזקים, אבל המשכתי את הריקוד עד לסיומו. אחרי שיצאתי מאחורי הקלעים לא הצלחתי לעמוד. זה כאב מאוד, אבל לא האמנתי שמדובר בפציעה רצינית״, היא מספרת.
בבית החולים לא הבחינו בבעיה חריגה, גם לא טרחו לבצע צילום ושלחו את אופק הביתה עם קרח על הרגל והבטיחו שיהיה בסדר. אחרי כמה ימים, כאשר הכאבים לא פסקו, חזרה אופק לבית החולים, הפעם בוצע צילום של האזור הפגוע והתברר כי יש צורך בניתוח. ״גם הפעם, הרופאים לא ראו בעייה דחופה במיוחד, אמרו שקרעתי רצועה בברך ימין וקבעו לי תור לניתוח בעוד שלושה חודשים. החיים שלי נעצרו בבת אחת, כי לא יכולתי לזוז, כמעט ולא עשיתי כלום מלבד לשכב במיטה. הכאבים היו איומים. כשהגעתי לבסוף לבית החולים, כעבור שלושה חודשים, כדי לבצע את הניתוח, התברר שיש זיהומים ברגל והרופאים נאלצו לדחות את הכל״.
אופק נותרה מאושפזת במשך חודשיים (!) שבמהלכם עברה טיפולים נגד הזיהומים ובהמשך את הניתוח וטיפולי פיזיותרפיה לשיקום הרגל. ״בסה״כ, חלפו כמעט 6 חודשים שבהם הושבתתי בגלל הרגל. לא רקדתי, לא למדתי״.
– איך ההפסקה הארוכה הזו השפיעה עלייך?
״היה לי מאוד קשה. למדתי אז בכיתה י׳, זו תקופה שבה מתכוננים לבגרויות ונערכים השיבוצים למגמות. זה השפיע עלי גם חברתית ואישית. בתקופת ההמתנה לקראת הניתוח, התייעצתי עם רופא, הוא הכין אותי פסיכולוגית לכך שמדובר בניתוח לא קל, שהוא חריג לגילי הצעיר. יום אחד שאלתי אותו, מתי אוכל להתאושש ולחזור לרקוד. הוא אמר לי ׳כרגע את לא מסוגלת אפילו ללכת, אני לא בטוח שתוכלי לחזור לרקוד׳. היה לי קשה מאוד להשלים עם כך שלא אחזור להיות רקדנית. זו הייתה מכה קשה עבורי. סירבתי להכיר בכך, במחשבות שלי תמיד אמרתי לעצמי שאעבור את הניתוח, אחזור ללכת וגם אחזור לרקוד. כל התהליך של השיקום אחרי הניתוח, היה קשה מאוד. אני חייבת לציין שהייתה לי תמיכה גדולה בבית וגם בבית הספר, המורה ביקרה אותי באופן קבוע והביאה לי חומרים כדי להשלים את הפערים הלימודיים, החברים שלי הגיעו לבקר בבית ובבית החולים. אחרי כל כך הרבה זמן בבית, הפחיד אותי לחזור ללימודים, היה לי הרבה מאוד חומר להשלים, אבל הצלחתי להתגבר על זה, לא ברמה ששאפתי אליה, לא במגמות ובמספר היחידות שרציתי, אבל השלמתי את הפערים״.
אופק גם חזרה לרקוד. בניגוד לעצות הרופאים ובניגוד לדעתם של הרופאים שרצו לתת לה זמן החלמה ומנוחה. ״שלושה חודשים אחרי הניתוח חזרתי לסטודיו על תקן צופה מהצד, ביקרתי את החברות שלי. הסתכלתי על הרקדניות וחזר אליי כל החשק והרצון. לאט לאט חזרתי לרקוד, תחילה תנועה פה ותנועה שם, אחר–כך עוד יותר ועוד, עד שחזרתי לגמרי לעצמי״.
מאבק במלאך המוות
במקביל לשובה ללהקת טבסקו, התכוננה אופק סויסה לגיוסה, מתוך שאיפה לשרת בחיל המודיעין. ״עברתי את כל המיונים והגעתי לשלב האחרון של המיפוי, הפרופיל שלי עדיין לא התעדכן בעקבות הפציעה. בינתיים גם התכוננתי לקראת אליפות בחו״ל והאימונים היו קשים מתמיד״ היא מספרת.
בשלב כלשהו, לפני קצת יותר משנתיים וחצי, החלה סויסה לסבול מכאבי בטן עזים וממושכים. הרופאים בדקו, חששו שמדובר בבעיה עם התוספתן אבל לא הצליחו להוכיח את החשדות. ״זה
מאוד הפריע לחיי היום–יום אבל הייתי עסוקה בהשלמת הפערים בלימודים ובהכנות לתחרות, כל מה שעניין אותי זה היה לחזור ולרקוד, פחות התעסקתי בכאבים״.
אחרי כשבועיים החלה אופק לסבול מחום גבוה. באותו לילה, הבהילו אותה ההורים לבית החולים, שם בוצעו בדיקות מקיפות והתברר שמדובר בזיהום בבטן, שבגללו לא הצליחו הרופאים לזהות במפורש אם מדובר בבעיה בתוספתן. ״הייתה לי תחושת דז׳ה וו כזו, שאי אפשר לתאר. אמרתי לעצמי, למה אני עוד פעם עוברת סיפור כזה? רציתי לחזור הביתה, אבל זה לא קרה״ אומרת אופק. היא אושפזה באותו לילה כדי לבצע שאיבה של הזיהום, על מנת לוודא מה הבעיה האמיתית. בבוקר, היא לא קמה.
– מה זאת אומרת לא קמת?
״התברר שבסביבות השעה 3-4 לפנות בוקר, תוך כדי שינה, התפוצץ התוספתן. פשוט לא קמתי. במשמרת הבוקר הרופאים הגיעו למיטה שלי במסגרת סבב הביקורת, הם הבחינו שאני ללא הכרה והעבירו אותי מיד לניתוח דחוף, שהוגדר כניתוח מסוכן ומסובך וארך כ-12 שעות. הייתי מורדמת ומונשמת כל הזמן הזה. ההורים שלי היו בלחץ מטורף כי זה היה ניתוח מאוד קשה״.
– מתי התעוררת?
״הייתי שרויה חודש שלם בתרדמת, מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ, הרופאים הסבירו להוריי שאני בסכנת חיים. המשפחה הייתה כל היום מסביבי, ההורים שלי, שתי אחיותיי הקטנות, היו כל הזמן בבית החולים. אני לא זוכרת כלום מהתקופה הזו, אמי סיפרה לי אחרי זה, שמילמלתי משהו על דובי סגול. אחרי חודש התעוררתי מהתרדמת, אבל אני לא זוכרת את הימים הראשונים. נתנו לי המון מורפיום ותרופות משככות כאבים, הכל מעורפל אצלי מאותם ימים, אני כן זוכרת ממש בפלאשבקים קטנים שהכניסו לי כדורים דרך הפה ואז הייתי מקיאה אותם״.
לא מוותרת
אחרי שאופק סויסה התאוששה ושוחררה לביתה, היא קיבלה הודעה מצה״ל על כך שהפרופיל שלה ירד מ-97 ל-24, בעיקר בגלל הפציעה בברך. מבחינתה, המשמעות הייתה הרסנית – כי בפרופיל כזה מקבלים פטור מגיוס. ״קיבלתי את זה קשה מאוד כי רציתי להתגייס, שמעתי סיפורים מאנשים על כמה שהצבא היה חוויה משמעותית עבורם. אני אדם מאוד אחראי ומאוד עצמאי ורציתי לצאת מהבית, להתחיל לחיות את החיים, לעבור את המסלול הצבאי ולהתפתח״.
אם לא הבנתם עדיין, אופק היא לא אחת שתוותר בקלות. ״היה לי ברור שאני לא מקבלת את הדין ועושה הכל כדי להתגייס. פניתי לצבא, עברתי ועדות רפואיות, התעקשתי לעבור בדיקות רפואיות מחדש כדי להעלות את הפרופיל ככל האפשר. הרגשתי שאני נלחמת למען עצמי. בסופם של המאבקים, העלו לי את הפרופיל ל-64״.
– איך הרגשת?
״הרגשתי ניצחון ענק, הבנתי שאתגייס ואשרת בצה״ל כמו שרציתי למרות שלא ידעתי לאיזה תפקיד ישבצו אותי. חודש אחרי העלאת הפרופיל, קיבלתי הודעה שאני משובצת למשטרה צבאית. בכיתי. עדיין חלמתי על שירות בחיל המודיעין. עכשיו כבר ברור לי שזה עניין של סטיגמות, אבל אז לא הבנתי את זה. שלחתי מכתבים שאני לא רוצה להתגייס למשטרה הצבאית, אבל זה לא עזר. הגעתי לבקו״ם באוגוסט 2015, תכננתי לסרב שם ושיציעו לי אופציות אחרות. הגעתי לקצין המיון והוא באמת הציע לי אפשרויות אחרות״.
– ומה קרה?
״ואז הוא דיבר איתי על מה שאני כן רוצה, אמרתי אולי מפקדת, משהו שיתאים לאופי שלי. הוא הציע לצאת לפיקוד דרך משטרה צבאית. באותו רגע אמרתי תודה רבה והבנתי שאני עושה שינוי, מחשבת מסלול מחדש ומתגייסת למ״צ, מתוך כוונה להגיע לפיקוד״.
שנה וחצי אחרי הגיוס, סויסה יצאה לקורס מכים בבה״ד 12, חזרה למשטרה צבאית כמפקדת והעבירה שלושה מחזורים בעיר הבה״דים. המשימה הושלמה.
״אני מאוד נהנית. הדבר הכי משמעותי כמפקדת, היא היכולת להשפיע על אחרים, ללמד אותם מהו הצבא, להכיר להם את המערכת הצבאית. כמפקדת אני מאוד מאמינה בשיא המשמעת ובשיא הדאגה לפרט, אני הכי קשוחה והכי משמעתית אבל במקביל הכי דואגת והכי רכה ומבינה. אני יודעת לשלב בין הדברים״.
עכשיו היא כבר לא מוכנה להביט לאחור: ״יש הרבה תפקידים במשטרה צבאית, למשל מד״סים, שוטרים צבאיים, חקירות, ליווי אסירים. זה שונה מאוד מהתדמית שיש בעיני רבים. גם אני הייתי בטוחה בעבר שמדובר בתפקיד שולי שמטרתו חלוקת דוחות לחיילים, ורבים חושבים כך, אבל יש כאן הרבה מעבר לזה, יש תפקידים חשובים ומשמעותיים, אנחנו כמשטרה צבאית מהווים גוף משמעותי לצבא, מעבר לזה שהצבא הוא מוסרי ואנחנו שומרי המוסר בצה״ל, כל התפקידים בחיל עוסקים בעבודה עם אנשים, למשל מול פורעי חוק בצבא, אכיפה של משמעת על החיילים ביום–יום, אנשי המצ״ח שעוסקים בחקירות, הכל כרוך בעבודה מול אנשים שהדרך שלהם לא תואמת את הערכים של הצבא. יש גם נושא מאוד חשוב, בעבודה מול חיילים היוצאים ממאסר וחוזרים לשירות תקין, כמובן אחרי הבנה של חשיבות השירות של השירות הצבאי. אנחנו מקנים להם את האפשרות לסלול דרך חדשה ומנחילים לחיילים את הערכים הנכונים״.
– מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
״כשאהיה גדולה״… אופק מחייכת. ״אני מאוד אוהבת את המשטרה הצבאית והייתי רוצה להמשיך לשרת בקבע ולטפס בסולם הדרגות״.
– ומה עם הרקדנית שבך?
״הרקדנית? זה נפסק כשהתגייסתי לצבא, מדובר בתפקיד מאוד אינטנסיבי שלא מאפשר לשלב את הקריירה של הריקוד עם הצבא. זה באמת לא קל לי אבל מצד שני, הרווחתי תפקיד מאוד משמעותי שממלא אותי בסיפוק. חוץ מזה, אני משאירה את הריקוד לשעות הפנאי, לפעמים קופצת לביקור בסטודיו ועושה אימון קטן״…
