ליחן חרץ אומנית כרמיאל
ליחן חרץ. צילום: פרטי

ליחן חרץ פורחת בגיל 30

שתפו

ליחן חרץ (30) אומנית צעירה מכרמיאל שהתמודדה כתלמידה עם כבדות שמיעה, דחיה חברתית וחרם, עברה תהליכים אישיים בשנתיים האחרונות וחזרה לצייר אחרי הפסקה ארוכה: ״החלטתי לעשות מה שטוב לי״

מאת גיל דובריש

לפני קצת יותר משנה זה התפרץ. אחרי שנים שבהן לא נגעה במכחול, חזרה ליחן חרץ (30) מכרמיאל, אומנית המתמודדת עם כבדות שמיעה, לצייר ולהציג בתערוכות. ״הרגשתי בשלה מספיק, אחרי שעברתי תהליכים אישיים לא פשוטים״ היא אומרת.

מאז ומתמיד אהבה ליחן אומנות. ״בגיל שנתיים ציירתי איש ואישה, הגננת ראתה ואמרה לאמא שלי, ׳זה יעבור׳… אמא שלי אמרה לה ׳זה לא יחלוף, זה כישרון׳. גדלתי בבית ׳רוסי׳, אמא שלי תמיד הדגישה כמה חשוב ללמוד תואר ומקצוע, וזה השפיע עלי. באיזשהו מקום בעת לימודיי בתיכון הפסקתי לצייר מתוך אמונה כי מאומנות אי אפשר להתפרנס בארץ. הרבה שנים לא נגעתי במכחול״.

חרם בבית הספר

ליחן שהתמודדה עם כבדות שמיעה מילדותה, סבלה מחרם ואלימות מילולית בבית הספר. ״עברתי ילדות לא קלה״ היא חושפת. ״בבית הספר עברתי דחיה חברתית, בוא נגיד שהייתה אלימות מילולית מצד ילדים שלא קיבלו כל כך את המגבלה שלי. אני זוכרת עד היום שהיו כמה ילדים שעשו עליי חרם, קראו לי בשמות. וזה שרף לי בבטן. הגעתי למצב שכבר לא רציתי ללכת לבית הספר. לא האמנתי יותר באנשים. זה השפיע עליי במשך שנים. כול החיים הייתי בתוך קופסה, גם מבחינת חברתית. רק בתקופה האחרונה אני חושפת עוד קליפה ועוד קליפה ועובדת על עצמי. בעבר לא יכולתי לדבר עם אנשים. הייתי מאוד סגורה״.

הסיפורים המעניינים בפורטל זהר.נט:

– ספרי לי על בעיית השמיעה.

״יש לי אוזן חרשת אחת. אני קוראת שפתיים. לתקשר עם אנשים באופן שוטף הוא אתגר גדול מאוד עבורי. לפני כמה ימים עברתי ניתוח השתלת שתל שבלול שאמור לשפר משמעותית את איכות השמיעה שלי. בשבועות הקרובים אני מקווה שלאט לאט יפתח בפניי עולם צלילים שלא שמעתי קודם לכן״.

ההתמודדות האישית הזו ליוותה את חרץ כול חייה. אחרי שסיימה את השירות הלאומי, עברה לתל אביב. ״זה היה סוג של בריחה מכרמיאל״ היא מודה. ״לא אהבתי את העיר, לא רציתי לראות יותר את הפרצופים המוכרים. הייתה לי זוגיות, וזו הייתה מקפצה מצויינת עבורי לעבור למרכז הארץ. גרתי באזור יפו כחמש שנים, למדתי עיצוב פנים ואדריכלות. התחלתי ללמוד לתואר במדעי הרוח ואז הפסקתי באמצע כי הבנתי שזה לא היה בשבילי, למרות שבבית תמיד אמרו לי ׳צריך תואר׳ ו׳צריך ללמוד׳. הבנתי שאני לא רוצה לעשות מה שאחרים אומרים לי, אלא אעשה מה שטוב לי. תמיד הייתי כזו, הולכת נגד הזרם, מרדנית. אך פעם לא הלכתי אחרי העדר״.

שינויים בתת המודע

שדה חמניות, ציור של ליחן חרץ. צילום: פרטי
שדה חמניות, ציור של ליחן חרץ. צילום: פרטי

בשנת 2014 חזרה לכרמיאל. ״נקלעתי לחובות״ היא מודה בכנות. ״הזוגיות כבר לא הייתה. כאילו היקום אמר לי ׳תחזרי הביתה׳. אני פה כבר שש שנים. זו סגירת מעגל. בילדותי שנאתי את כרמיאל, עכשיו אני מאוד אוהבת אותה ומחוברת אליה. אני לא רוצה לעזוב שוב את כרמיאל. אני כבר לא בורחת מהעבר אלא מקבלת אותו באהבה. אני עובדת כקופאית ונתקלת פעמים רבות בפרצופים מוכרים – אבל היום אני מקבלת את כולם בחיוך ובהבנה. אני מוצאת בכרמיאל את ההשראה, הטבע, זה חלק מהתהליך שאני עוברת״.

כשהתבגרה החליטה ליחן לצאת מאזור הנוחות שלה, או כפי שהיא אומרת, ״לאפשר לי לתת אמון מחדש באנשים״.

– למה הכוונה?

״כולם עוברים משהו בחיים, סובלים מצלקות בילדות או בהתבגרות, אבל צריך לחיות את החיים, לקחת סיכונים. כשהתחלתי לאהוב את עצמי יותר והפכתי להיות פתוחה יותר, אנשים התחילו לגשת אליי בעצמם. גיליתי שאנשים מתחברים לאישיות שלי. התהליך הזה מתרחש בשנתיים האחרונות כי איפשרתי לעצמי להשתנות. הייתי הולכת למקומות בילוי לבדי, פאבים וכאלה, מקומות שלא נהגתי לבקר בהם בעבר, כדי להכיר ולפגוש אנשים חדשים. זה פרץ לי מחסומים. חברות שלי אמרו לי ׳מה את הולכת לפאב לבד?׳ אמרתי כן, אני עושה את זה בשביל עצמי. בשביל ליהנות עם עצמי – אני לא צריכה להיות תלויה בחברה כזו או אחרת, אני פשוט עושה את זה״.

לפני כשנה השתתפה ליחן בקורס העצמה נשית שעסק בנושא תת המודע שלנו. ״עברתי בחיים המון דברים ולא הבנתי למה אני לא מוצאת את עצמי, למה אני לא יכולה לקום בבוקר עם חיוך, משהו היה לי חסר ולא ידעתי מה. בקורס ההעצמה עברתי תהליכים מאוד אינטנסיביים במשך כמה חודשים. שם הבנתי שהקולות שאתה שומע – דיבורים ומחשבות, נכנסים לתת המודע שלך וגורמים לך להאמין בהם. לכן לא עסקתי באומנות כל חיי, כי כול הזמן אמרו לי שאי אפשר להתפרנס מזה – אז אפילו לא ניסיתי לבדוק אם זה נכון. ובעצם בקורס נגעתי בנקודה הזו, טיפלתי בזה ושיניתי את קו המחשבה שלי. הכנסתי לעצמי לראש את החיוביות, התחלתי לשנן לעצמי שכן, אפשר להתפרנס מאומנות. ופתאום התחלתי ליצור ולצייר. 12 שנים לא ציירתי ופתאום הכול התפרץ״.

חולמת את הציורים

ליחן הספיקה בשנה וקצת לצייר עשרות ציורים ורישומים שונים. היא גם הציגה בשתי תערוכות שונות בארץ וזכתה לשבחים רבים.

– מה את מציירת?

״יותר אבסטרקט, ציורי נוף, אני לוקחת השראות ולומדת לבד קומפוזיציות״.

ציור אבסטרקטי של ליחן חרץ. צילום: פרטי

– את חולמת את הציורים שלך?

״כן, אני רואה את עצמי בתוך הציורים״.

– ספרי על התערוכות בהן השתתפת?

״הצגתי בתערוכה בבית ציוני אמריקה בתל אביב ביחד עם אומנים מוכשרים רבים שכבר השיגו בחייהם דברים. ואני ציירת מתחילה, חדשה בתחום… היה מרגש. היו מבקרים רבים. אחרי חודש הצגתי בתערוכה בבית האומנים בחיפה יחד עם ציירים נוספים״.

– איך אנשים הגיבו ליצירות שלך?

״היו הרבה תגובות מחזקות ומעודדות. אנשים הביאו לי כרטיסי ביקור, היה מישהו, בתפקיד בכיר בעולם הפרסום בארץ שאמר לי ׳האבסטרקט שלך יגיע רחוק׳. היום זה גם מאוד טרנדי, אנשים אוהבים מאוד את התחום הזה״.

– קנו ממך ציורים?

״עד היום קנו ממני 3 ציורים, זה לא הרבה, אני שואפת ליותר כמובן״.

– מה את מרגישה בעת מכירת ציור?

״זה כיף, אבל עדיין מאתגר – כי מצד אח אתה רוצה למכור ציורים ואתה רואה שלא הולך ולא קונים ואתה מנסה להבין מה המסקנות שלך מזה, אז יש צורך בחשיפה רבה יותר. ואני לא הכי אוהבת לחשוף. אני אדם מאוד צנוע. מבחינתי לעמוד מאחורי ההחלטה להיות אומנית, דורש אומץ. היקום שלח לי את המתנה הזו ואני רוצה לממש אותה״.

– מה עם תערוכת יחיד?

״עדיין לא הגעתי לשלב הזה אבל בהחלט שואפת לעשות זאת. זה עניין של בשלות. אני כל הזמן לומדת. לפעמים יש לאומן עצירה מסויימת והוא מנסה לעכל את כול מה שמתרחש בתוכו, יש עומס של רעיונות והוא מרגיש תקוע, אבל אז המוזה מתפרצת״.

– איך את משתחררת מהמצבים התקועים האלה?

״אני הולכת למקומות יפים, עם נוף, ושם המוזה מופיעה מחדש״.

החזון האישי

״אני לא רואה את עצמי כציירת במשרה מלאה, אלא עוסקת בהרבה תחומים. אני רוצה לצייר ולהציג בתערוכות בארץ ובחו״ל, אבל לא מתכוונת לעסוק בתחום אחד בלבד״ אומרת ליחן. ״אני עוסקת גם בתחום העיצוב הגרפי מהבית ורוצה להתפרנס מיצירת מוצרים גרפיים. אני גם מאוד רוצה ללמוד צילום, זה כישרון. כשהייתי בת 17 אבא שלי קנה ליום ההולדת מצלמה פשוטה, צילמתי בה תמונות מדהימות וגם עם זה הפסקתי… יש לי חזון בעקבות הקורס שעשיתי. עיקרי החזון הזה תלויים בחדר שלי ואני בכול פעם קוראת אותו ומעמידה לעצמי מטרות ומטלות. אני רוצה לעסוק באומנות כחלק מרכזי בחיי״.

שפתיים. ציור של ליחן חרץ. צילום: פרטי

– איפה את מציירת, בבית, בסטודיו?

״בחדר שלי…. אתה רואה את הארון עם השפריצים של הצבע? אני רוצה לעבוד בסטודיו אבל זה לא רלוונטי כרגע. הכול שמור בחדר או תלוי על הקירות בבית. אצלי אין הגדרה לשעת הציור, זה יכול להיות גם בשעה 4 בבוקר. אני עובדת אז זה מאתגר למצוא את השעות המתאימות לציור״.

– לאיזה ציור את הכי מחוברת?

״ציור נוף של שדה כלניות, אותו הצגתי בתערוכה בבית ציוני אמריקה. עבדתי עליו כ-50 שעות. אני לא מוכנה למכור אותו בקלות כי אני קשורה אליו. קוראים לו ׳פרחים בנשמתי׳. זה סיפור שאני מספרת על הפרחים בשדה, חלקם סגורים וחלקם פתוחים כאשר למעשה השדה הוא הנפש שלי. מה שפתוח זה הפצעים שהתרפאו וזה התהליכים שאני עוברת. השמש שמאירה את השדה היא האור שנותן סיכויים לכולנו. בלי אור אין אהבה, יש גם כאב ואהבה בציור הזה. יש תהליך״ היא מסכמת. והתהליך הזה עדיין בעיצומו…

כתבה מעניינת:

מסע של זהות: סגירת המעגל של לאה שגדלה בכפר ערבי ליד כרמיאל

שתפולאה שנולדה לאם יהודייה ואב ערבי, נישאה לגבר מוסלמי והביאה לעולם שלושה ילדים, סבלה מקרע …


2 תגובות

  1. צביקה

    ציור מדהים של ליחן נמצא אצלנו במשרד

    • תודה רבה צביקה, שמחתי מאד לצייר עבור המשרד ציור שמוסיף שמחה למשרד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *