זהר.נט חדשות כרמיאל
הציירת אן שלכטר-דגן בתו של אחד משחקני הכדורסל המפורסמים בארץ, נולדה עם ליקוי ראיה נדיר אשר כולל קוצר ראיה, עיוורון צבעים מוחלט ורגישות עזה לאור. איך היא מתמודדת עם המגבלות ומה מושך אותה דווקא לעולם האומנות?
מאת גיל דובריש
קשה מאוד לדמיין כיצד העולם נראה מבעד עיניה של אן שלכטר-דגן, אומנית וציירת מוכשרת, המתמודדת עם ליקוי ראיה נדיר שמשלב קוצר ראיה ועיוורון צבעים קיצוניים. לאן ולאחותה הסובלת מליקוי זהה, יש פגם גנטי שנובע מחוסר תאים בעיניים שהסיכוי ללקות בו הוא אחד ל-100,000.
אן בת ה-36 היא בתו של סטיב שלכטר, שחקן הכדורסל המפורסם, שעלה מארצות הברית לישראל, כיכב בשנות השבעים והשמונים בקבוצת הפועל רמת גן והופיע בנבחרת ישראל 67 פעמים.
אן הצטרפה לאחרונה לקבוצת אומן גלילי בהזמנתו של האומן והצייר דניאל חצבני, מייסד ומנהל הקבוצה המאגדת אומנים מכל הצפון ופועלת בגלריה שנמצאת במרכז העירה בכרמיאל. כיום מתגוררת אן ביחד עם בעלה חגי ושלושת ילדיהם בקיבוץ פרוד, היא נולדה עם סינדרום בשם אכרומוטופסיה, הכולל קוצר ראייה, עיוורון צבעים ורגישות רבה לאור. זו הסיבה שהיא מרכיבה בשעות היום משקפי שמש שהותאמו במיוחד עבורה. ״מדובר במחסור של תאים בעיניים ואין כיום שום טיפול, ניתוח או פתרון לסינדרום, אפילו משקפי ראיה לא יכולים לסייע לי״ מספרת אן. ״אני קצרת ראייה, אינני יכולה לזהות דמויות שעומדות במרחק של יותר ממטר-שניים ממני, וגם כשאני מביטה מקרוב, אני מפספסת את הפרטים הקטנים. גם עיוורון הצבעים שלי מורכב ונדיר, אני לא רואה את ספקטרום הצבעים אלא רק את הגוונים שלהם. הרבה גוונים של אפור״…
כמי שנולדה עם התסמונת הנדירה, אן לא מכירה עולם אחר מלבד זה שהיא רואה מבעד לזוג עיניה. בילדותה התקשתה מאוד עם ליקוי הראייה שלה. ״זה לא היה פשוט״ היא מספרת. ״אבל מצד שני יש לי הורים תומכים מאוד שנלחמו בשבילי, היה חשוב להם שאהיה עצמאית. כבר בגיל מאוד צעיר הבנתי שאני רואה אחרת מאחרים. בגן הילדים התמודדתי עם זיהוי של צבעים, הבנתי שהשמש צהובה והדשא ירוק כי זה מה שאמרו לי, אבל אם היית נותן לי לבחור לצבוע את השמש, הייתי בוחרת בצורה מקרית בצבע בהיר כלשהו, אין לי אפשרות לזהות את הצבע הצהוב״.
בבית הספר זכתה לסיוע רב מחבריה הקרובים במהלך השיעורים ובהפסקות: ״הייתה לי עזרה רבה מהחברים שלי, שבדיעבד לא קלטו עד כמה זה קריטי עבורי. בשיעורים תמיד ישב מישהו לידי והקריא לי מהלוח ותמיד היה מי שהלך איתי יד ביד בטיולים. כן, זו הייתה מלחמה יום-יומית. כלפי חוץ אני נראית כמו כולם, היו מורות שלא הבינו מה הליקוי שלי בדיוק ולא ידעו כיצד לעזור לי. באו לקראתי והגדילו את דפי המבחנים לגודל A3, זו הייתה מעין התחלה של עזרה״.
כל הסיוע הזה התקבל אצל אן במבוכה מסויימת. ״עד גיל מבוגר יחסית לא הסכמתי שיעזרו לי, רציתי להסתדר בכוחות עצמי – כי לא רציתי להיות שונה, הרגשתי מבוכה מכך. לכן גם לא ניסיתי להשתמש במקל הליכה שיכול היה להקל על חיי. תמיד ניסיתי להיות כמו כולם, הצטרפתי אפילו לקבוצת כדורסל, משהו שההורים שלי לא הבינו איך אצליח להתמודד איתו״.
– ואיך באמת התמודדת בקבוצה?
״דווקא לא הייתי רעה, כנראה בזכות הגנים של אבא שלי. כמובן שלא תמיד הצלחתי לתפוס ולקלוע את הכדור… זה היה תלוי בתאורה ובצללים באותו רגע״ היא אומרת בחיוך.
אן עבדה במשך שנים ככלכלנית וניהלה תקציבים גדולים. היא מספרת כי ״העבודה עם נתונים ודוחות כספיים הייתה קשה מאוד. אומנם נעזרתי בתוכנת הגדלה במחשב אבל כשקיים קוצר ראיה, ריבוי נתונים מקשה מאוד על הראיה של המספר עצמו. 9 יכול להיראות כמו 8, 7 כמו 1…״.
– אומנות היא שילוב של צבעים – איך הגעת דווקא לתחום הזה?
״תמיד אהבתי לצייר, בתיכון הייתי במגמת אומנות. החיים הובילו אותי למקומות אחרים, עד לפני 4 שנים. אני, בן זוגי וילדינו טסנו לשליחות בדרום אפריקה, שם לא התאפשר לי לעבוד מבחינה חוקית. התנדבתי בקהילה היהודית אבל רציתי לעשות משהו למען הנפש שלי, אז למדתי וציירתי בסטודיו שפתח אומן בריטי. וככה זה התחיל. קיבלתי תגובות טובות ומכרתי יצירות רבות שלי, בשלב מסויים הבנתי והחלטתי שזה אפשרי ושאני רוצה שהאומנות תהיה העיסוק שלי. כשחזרנו לארץ המשכתי לצייר ולמכור ציורים. במקביל התחלתי להרצות על החיים שלי, ההתמודדות שלי עם ליקוי הראייה והקשר של הליקוי לאומנות שלי״.
הציורים של אן שלכטר-דגן מאוד ממוקדים, חלקם הגדול מונוכרומיים, מדוייקים בפרטים אבל שונים מאוד בצבעים שאנחנו מורגלים. יש יצירות שהן תשלילים, כמו נגטיב בסרט צילום, ויש ציורים שגורמים לך לתהות למה התכוונה הציירת. למשל, ציור של מלפפונים שצבועים בכחול כהה. ״הציורים שלי מאוד ריאלסיטיים, כי אני יושבת ומציירת עם הקנבס קרוב מאוד אליי, די דבוקה אליו״ מודה שלכטר-דגן.
– לא מטריד אותך שאינך מכירה ומזהה את הצבעים כמו שהם?
״החיים הם צבעוניים בעיניי, כך נולדתי וזה מה שאני מכירה. אני מודעת למגבלות שלי, למשל בעת חציית כביש אני לא תמיד רואה את הרמזור וגם אם אראה, לא אבחין באורות שבו. גם בציורים שלי בחירת הצבעים הייתה עד עכשיו רנדומלית, התברר לי שאנשים רבים התחברו דווקא לכחול שלי. אני עוסקת באומנות בסך הכל 3 שנים, עדיין בתחילת דרכי וכרגע אני חוקרת את בחירת הצבעים שלי בציורים, אני מגלה את עצמי מחדש״.
– איך התמודד בן זוגך עם הליקויים בתחילת היכרותכם?
״יש לי בן זוג מדהים, אנחנו 15 שנה ביחד. ליקויי הראיה שלי בכלל לא עמדו על הפרק. הוא תומך בי מאוד. למשל, אני לא יכולה לנהוג אז הוא עוזר מאוד בנושא הזה. יש אתגרים שבהם הוא תומך נפשית. למשל, אנחנו אוהבים לטייל ביחד, והוא תמיד נמצא שם כדי לתת יד. אפילו העפלנו יחדיו על פסגת הר בגובה כ-5800 מטרים בבוליביה״.
– את מגדירה את עצמך כאדם בעל מוגבלויות?
״זו שאלה פילוסופית. אני מקבלת את עצמי כמו שאני ומבינה שיש לי נקודת מבט אחרת ואפילו גאה בזה, אני מקבלת את הכל באהבה, במשך כל חיי עברתי תהליכים של קבלה שהביאו אותי למקום הזה. בהרצאות אני מספרת על ההתמודדות שלי ומדהים אותי לגלות איך כל אדם לוקח את הסיפור שלי למקום אחר. השיחה שלי עם אנשים מפתחת אותי״ היא מסכמת. ״אני מגלה על עצמי דברים חדשים ומקבלת כל מיני רעיונות להתמודדות וזה מרתק״.
