זהר.נט חדשות כרמיאל
מחבלים מג’דיידה-מכר
שלושה תושבי הכפר הסמוך לכרמיאל, ג’דיידה-מכר, מואשמים בניסיון לבצע פיגוע דקירה בשער שכם בירושלים ובבית כנסת בעכו. על פי הפרסומים, הם הושפעו מגל הפיגועים של השנה האחרונה.
כתושב כרמיאל זה בהחלט מדאיג אותי, הכפר הוא במרחק יריקה מכרמיאל, תושבי הכפר מסתובבים בינינו, עושים את קניותיהם בעיר, משתמשים בשירותי הבריאות והדואר של העיר. במקום ירושלים או עכו, הם יכלו להגיע לכרמיאל ולבצע פיגוע.
אני שואל את עצמי ממה זה נובע? אני מאשים בראש ובראשונה את הח”כים הערבים, שעוסקים בהסתה חדשות לבקרים נגד מדינת ישראל. מי שישמע אותם יכול להגיע למסקנה שישראל היא סדום ועמורה. ע”פ הח”כים הערבים, ישראל היא מדינה גזענית, פשיסטית, לא דמוקרטית, רוצחת ילדים תמימים חסרי ישע. אין קו אדום אחד שההנהגה הערבית לא חצתה. דבריהם ומעשיהם של הח”כים הערבים שורפים כל גשר של תקווה לדו-קיום בין יהודים לערבים. מה הפלא שצעירים שומעים ורואים את הקולות והברקים ויוצאים לעשות מעשה? זה המקרה הרביעי בו מעורבים ערבים ישראלים בגל הטרור הנוכחי. זה צריך להדליק פרוז’קטור ענק למערכות הביטחון, גם ההנהגה של ערביי ישראל צריכה לעשות חשבון נפש.
אני גם מבקש להציע לשרת המשפטים איילת שקד, ליזום חקיקה שתשלול אזרחות מישראלים שיהיו מעורבים בטרור, לא משנה מהי דתם, יהודים, מוסלמים, דרוזים או צ’רקסים. זה יכול להיות עוד כלי להרתעה, אזרח שעשה מעשי נבלה שכזה, שיחפש אזרחות על הירח ולא בקרבנו. אני רוצה להזכיר שאחרי הפיגוע במועדון הבטקלן בפריז, נשיא צרפת קיבל החלטה לבטל אזרחות לטרוריסטים, החלטה שבינתיים מעוכבת בפרלמנט הצרפתי. אני מאמין שבמלחמה בטרור, בסופו של דבר מדינות המערב ינקטו בצעד הזה, צעד שעשוי להרתיע את המפגעים הפוטנציאלים.
יום עצמאות ומשאלת לב
בשבוע החולף חגגנו את יום העצמאות השישים ושמונה. כמידי שנה, מצאתי את עצמי נפעם מהסיפורים על הגיבורים שנפלו בהגנה על המדינה, השנה ראיתי תוכנית לזכרו של סגן אלוף יוסי קורקין, מפקד הקומנדו הימי שנפל חלל בלבנון ב-1997. האיש היה גדול מהחיים תרתי משמע, גבה בראש אחד מעל כולם, עם כתפיים של מתאגרף, איש יפה תואר, דור חמישי למשפחה של לוחמים שידעה שכול רב בכל מלחמות ישראל. ידיד ששירת אתו בקומנדו הימי סיפר לי, שהייתה תחושה בקרב החברים ליחידה, שאין דבר שיכול לו, לא כדור רובה ולא מטען חבלה, הוא נחשב לבן אלמוות, אך בסופו של דבר, מטען רב עוצמה פגע בו והרגו ביחד עם עוד 10 לוחמי הקומנדו.
אני מספר את הסיפור הזה, כי בהתקרבנו לחגיגות 70 לקיומה של המדינה, בתחושת בטן אני חש, שאזרחי ישראל היו שמחים לראות מעשה פוליטי שיכול להביא לשלום, מעשי שיפסיק את הדימום היומי של מיטב הבנים. מעשה שישווה בעוצמתו לחתימה על מגילת העצמאות של כל המפלגות הציוניות ב-1948. אני מתכוון לכך שכיום איני רואה הבדל משמעותי בעניין הפלסטיני, בין הליכוד, מפלגת העבודה, יש עתיד, ש”ס, יהדות התורה ומפלגת “התנועה” של ציפי לבני. כולם מסכימים שצריך לסגת לגבולות 1967 עם חילופי שטחים, כולם מסכימים שלא תהיה זכות השיבה לפליטים, כולם מסכימים ששכונות מזרח ירושלים יועברו לרשות הפלסטינאית, כל מפלגות המרכז מסכימות שהמדינה שתקום לצד ישראל, תהיה מדינה מפורזת מנשק כבד. אם יש הבדלים בין המפלגות, אלו ניואנסים שוליים בלבד. המעשה הזה יחייב את כל האישים לוותר על האגו לצורך המטרה הנעלה של השגת השלום, והשלום בלבד. כאשר יושג השלום המיוחל, כל מפלגה תחזור לכור מחצבתה.
התשובה של השמאל, שהם יתנו רשת בטחון לנתניהו אם הוא יגיע להסדר אינה מעשית. על ההסדר צריך לעבוד, צריך ליזום, צריך לגבש גוש של מדינות מתונות שיעזרו לצדדים לקבל החלטות קשות, צריך ליצור אווירה פיוס ואמון. לכן על מפלגות המרכז להקים ממשלה אד-הוק למטרה אחת, השגת שלום.
האם אז השלום יושג? לא בטוח. אבל אז ידע העולם, כי ישראל עשתה כל אשר לאל ידה למען השלום והצד השני עומד בסירובו. כיום גל של אנטישמיות שוטף את מדינות המערב, שמאשים את ישראל והסכסוך הישראלי ערבי בטרור בכול מקום (ראה את שרת החוץ השוודית, שאחרי הפיגוע במועדון הבטקלן שפריז, היא האשימה את ישראל). מפלגות המרכז אותן מניתי, חייבות את המעשה הזה למדינת ישראל ותושביה. אם הם יעשו את המעשה, הם יזכרו בספרי הימים כמדינאים שהעדיפו את טובת המדינה על פני שיקולים אישיים ומפלגתיים צרים.
שבת שלום
