זהר.נט חדשות כרמיאל
סיפורה מעורר ההשראה של שני וקנין, שף קונדיטור ובעלים של קייטרינג דלישס האהוב על הכרמיאלים, שהתאוששה מהשבר הגדול שחוותה לפני שנתיים ופתחה בימים אלה את Blush. ״העסק שלי הוא הילד השלישי שלא אוכל ללדת אף פעם״ היא מספרת לנו בראיון מרגש
מאת גיל דובריש
בחודש נובמבר האחרון השיקה שני וקנין (31) מכרמיאל את Blush, בייקרי, מעדנייה, חנות למגשי אירוח פינגר פוד ראשונה מסוגה בכרמיאל ובכל האזור.
שני, כרמיאלית מלידה, בת למשפחת וקנין הידועה, בתם הבכורה של הרב גבריאל וקנין וסימה הגננת הוותיקה והאהובה, מספרת כי מעולם לא חשבה לעזוב את כרמיאל. ״אני בת להורים שורשיים וגם אני כזו, ברור מאליו שאשאר בעיר ואקים כאן בית, משפחה ואת עסקיי״ היא אומרת.
המפנה
המסלול ששני בחרה בחיים היה ברור גם הוא מראש. לפחות בהתחלה. כנראה בגלל שגדלה עם אמא גננת, היא כיוונה לתחום ההוראה. למדה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי וניהול משאבי אנוש, הייתה רכזת פר״ח במכללת בראודה ועבדה עם סטודנטים שנשרו מהלימודים, בהמשך ניהלה פרויקטים שונים בכפר הילדים ובתוכנית ״להתחיל מחדש״ כעובדת קהילתית במינהל הרווחה בכרמיאל.
היא התחתנה ויש לה שני ילדים, יהלי בת 10 ובארי בן שנתיים וחצי, אליו עוד נחזור בהמשך.
המפנה בחייה של שני החל כשחגגה לבתה יום הולדת 3 שנים. ״השקעתי כמו כל אמא חמודה וצעירה, הכנתי ואפיתי עוגות. באתי מבית של אוכל, אמא בשלנית מעולה, כך שהתחום הזה אינו זר לי״ היא מספרת.
״אחרי יום ההולדת התקשרה מישהי שלא הכרתי, כנראה ראתה בפייסבוק תמונות ממסיבת יום ההולדת וביקשה לקנות ממני עוגה. אמרתי שאני לא עושה את זה. היא התעקשה, לא ויתרה. הסכמתי והכנתי עבורה עוגה. ואז היה עוד טלפון, ועוד טלפון, אנשים שמעו עלי מחברים, ופתאום נהיה לי עסק ביתי קטן לאפיית עוגות זילוף. זה היה תחביב, המשכתי ללמוד ולעבוד במקביל״.
אחרי כחצי שנה הכינה שני וקנין מגשי אירוח מלוחים למען לקוחה והתאהבה בתחום הזה. ״חקרתי את הנושא והגיתי רעיון להקים להקים עסק של פינגר פוד, ׳אוכל אצבעות׳ – ביסים קטנים ומעוצבים, אוכל קוקטייל, לא קייטרינג. רציתי ליצור נישה משלי בתחום הזה, והיה לי חשוב להכניס את את המאכלים האותנטיים מהבית כמו מיני פריקסה, מיני פרנה, הפכנו את הכל לטעימות קטנות, ובמקביל גם מאכלים אחרים לגמרי כמו סושי ופחזניות שמנת וקוויאר, כמובן בשמירת כשרות מלאה״.
שינויים בכל החזיתות
לקראת ראש השנה ב-2018, היא הבינה שאי אפשר להמשך כך יותר. ״קיבלתי מבול של טלפונים, הזמנות רבות, מצאתי את עצמי מגלגלת עוגיות לבדי בשעה 2 לפנות בוקר, כשבשעה 6 וחצי הבת שלי אמורה לקום ולהתארגן לגן, ואחרי זה יום עבודה שלם ואחרי זה אני צריכה להמשיך עם ההזמנות ויש גם ילדה בבית שצריך לדאוג לה״ משחזרת שני. ״פשוט התיישבתי על הרצפה, חוויתי סוג של קריסה. ואז קיבלתי את ההחלטה – אני עוזבת את העבודה שלי ומתמקדת בפיתוח העסק. אמרתי לעצמי שראש השנה הבא לא ייראה ככה״.
– מה אמרו על זה בבית?
״אבא שלי הוא המנטור שלי לחיים, הוא אדם עם שתי רגליים על הקרקע, הוא ואמא פחדו מאוד מהצעד שלי. אפשר להבין, עבודה בעירייה זה דבר בטוח, עם תנאים ומשכורת קבועה. נשארתי במשך שנים בעבודה הזו בגלל המשפחה, פחדתי שלא יגידו לי, ׳אמרנו לך׳. תמיד הייתי זקוקה לאישור של ההורים, גם אם לא במילים, אז לפחות בעיניים, לקבל מהם את האור הירוק במבטים שלהם. הבנתי שאני לוקחת סיכון ויוצאת לדרך עצמאית באופן טוטאלי, ב-100%. העיניים של הוריי סימנו לי ׳אוקיי, אנחנו מאחורייך, בכל מקרה ובכל צעד שתעשי׳. הקמתי חברה בשם דלישס״.
באותו שלב בחייה נכנסה שני לשינוי משמעותי אחר בחייה, כשנישואיה הראשונים התפרקו. ״התמודדתי בכל החזיתות, במישור העסקי והפרנסה – ובמישור האישי, בעקבות פירוק הנישואין חזרתי להתגורר בבית ההורים, ביחידת דיור צמודה. הם מאוד עזרו לי, תמכו פיזית ונפשית, חוו איתי את תהליך הפרידה וההתמודדות באופן צמוד״ אומרת שני.
דלישס
בחודשים הבאים עבדה וקנין על פיתוח קו מוצרים חדש במטבח הביתי הקטן ביחידת הדיור של הוריה. אחרי נסיונות וניסויים אין ספור, התפריט שלה כולל כיום 50 מגשי אירוח שונים.
יחידת הדיור הזו הפכה להיות העסק – ״מפלצת״ שגדלה וכללה עודד מקרר ועוד תנור ועוד מחסן – וגם צוות עובדים. ״הגענו למצב שאני מחזיקה שם 5 עובדים, על משהו כמו 40 מטרים. אין לי מושג איך עבדנו שם…״ היא מחייכת.
״הפכנו לקייטרינג למגשי אירוח, הזמנות מקריית שמונה ועד זכרון יעקב, פנינו בעיקר לשוק עסקי – אירועים, מכללות, ימים פתוחים, ישיבות, טקסים וגם אירועים פרטיים כמו ימי הולדת, עליה לתורה, גם אם זה אומר שמכינים אוכל בשעה 6 וחצי בבוקר, עושים זאת באהבה״.
בשלב מסויים יחידת הדיור היתה צרה מלהכיל גם את המגורים וגם את העסק המתפתח ושני חזרה לבית שבו התגוררה כמשפחה. אז גם הכירה את עומר. היא נישאה לו והרתה בשנית. ואז הגיעה החוויה שהפכה לסיוט של חייה.
בסכנת חיים
ההריון עם הבן הצעיר היה קל יחסית, ושני הספיקה לעבוד עד ליום הלידה. בשבוע ה-41 הרגישה תזוזות קלות והגיעה לבית החולים. ״אמרו לי, ׳זה עדיין לא מספיק, תבואי עוד יומיים׳. רציתי לקדם את הלידה ולעשות זירוז. נכנסתי לתהליך הלידה – לו רק ידעתי מה מצפה לי, לא הייתי נכנסת לזירוז הזה…״ אומרת שני.
״נכנסתי ללידה עוד באותו היום, לקראת הערב הלידה התפתחה וביקשתי אפידורל. מהר מאוד הכאבים הפכו לבלתי נסבלים, למרות שיש לי סף כאב גבוה מאוד. צרחתי הרגשתי שמפלחים את גופי, לא יכולתי להכיל את הכאב, אמרו לי ׳את לא בלידה עדיין׳, צעקתי… קיבלתי עוד אפידורל. כשהחלה הלידה, היה קושי עצום של הגוף, לא היה לי כוח ללחוץ ונתקפתי בפחד איום ונורא. אמרתי לעצמי, אני חייבת להוציא את הילד או שיקרה משהו נורא…״
שני מפסיקה לרגע, נושמת עמוק וממשיכה. ״גייסתי את כל כוחותיי, בלחיצה הרביעית בארי יצא החוצה ואז פשוט קמלתי. נאטמתי. הילד כנראה בלע מים, היה שם המון לחץ בחדר הלידה, אמא שלי אמרה לרופאים שאני לבנה. מתברר שהשליה לא יצאה במשך 42 דקות וזה חמור לכשעצמו״.
היא הוכנסה לחדר הניתוח כדי לשלוף את השליה החוצה, אבל התהליך הסתבך. למרות שלוש מנות האפידורל שקיבלה, הייתה מטושטשת אך ערנית ושמעה את הצוות המנתח מדבר על קרע בחלל הרחם, ואז החל טירוף וכאוס מוחלט. היא הורדמה והונשמה והקרב על חייה החל.
שני נקלעה למצב של סכנת חיים, המדדים הרפואיים שלה היו קריטיים, היא איבדה דם רב ונאלצה לקבל עירויים רבים. המשפחה שלה חיכתה במתח עצום מחוץ לחדר הניתוח במשך כ-4 וחצי שעות, בלי לדעת מה מצבה. אימה לא יכלה לשאת עוד והתפרצה לחדר הניתוח כדי לברר מה מתרחש. בשלב מסויים, הרופאים ביקשו מההורים אישור לכרות את הרחם כדי להציל את חייה.
בארי
״התעוררתי אחרי כמה שעות שבהם הייתי מורדמת ומונשמת עד הבוקר״ משחזרת שני. ״הייתי מטושטשת. ראיתי שאני שוכבת במיטה במחלקת טיפול נמרץ, הייתי האדם הער היחיד שם. הבנתי שמשהו לא טוב קרה. כשפקחתי את העיניים אמא שלי הייתה לידי… חוברתי למכונת הנשמה, לא היתה לי יכולת לתקשר. רק כשניתקו בשלבים את מכונת ההנשמה, השאלה הראשונה שלי היתה, ׳אמא, אני אוכל ללדת עוד פעם? אמא שלי נחנקה מדמעות וברחה מהחדר… היא לא הבינה למה השאלה הראשונה שלי היא דווקא על הנושא הזה ולא על הילד…״ שני מפסיקה ולחלוחית ממלאת את עיניה.
כשהגיע הפרופסור המנתח למיטתה של שני וסיפר על תהליך הניתוח היא פנתה אליו ושאלה: ״מה אתה רוצה להגיד, שאני לא אוכל ללדת יותר?״ הרופא הודה שלא היתה ברירה אלא לכרות את הרחם.
למחרת, בבוקר יום הולדתה ה-29 היא יצאה מטיפול נמרץ למחלקה פנימית ולמחרת כבר השתחררה הביתה… ״ההתאוששות הפיזית היתה מהירה מאוד, הנפשית לא. זה היה משבר גדול״ היא מודה. ״אני אדם מאוד מתוכנן, אבל כל התוכניות שלי התפקששו. לא מתאים לי כשזה לא פועל לפי הספר שלי. למדתי שיעור שלא הכל אפשרי בחיים. תכננתי ללדת אח או אחות לבארי מיד אחרי שהוא נולד, ניסיתי לעכל שזה כבר לא יקרה״.
הילד השלישי
שבועיים אחרי הלידה, כבר עמדה שני בחזרה על רגליה במטבח ושבה לעבודה בפול טיים. ״העסק שלי הוא הילד השלישי שלא אוכל ללדת אף פעם״ היא אומרת. ״מאז הלידה של בארי אני באמוק להגשים ולהצליח כי הבנתי שהכל יכול להשתנות ביום אחד. לכן רציתי ללדת את ׳הילד׳ הזה, את העסק, כמו שצריך, עם אנשי מקצוע, לבוא מאוד מוכנה ׳ללידה׳ שלו. ככה אני רואה את זה.
מה עם בארי, אני שואל ופניה של שני מוארים לפתע. ״בארי הוא ילד שגורם לאנשים להתמוגג, שמנפץ את הנפש, זה ילד נס. הלידה שלו תהיה העצב הכי גדול בחיים שלי אבל הוא השמחה הכי גדולה בחיי, ביחד עם יהלי כמובן. כל יום הולדת שלו הוא הדבר הכי מרגש, עצוב ושמח עבורי. זה המשבר הכי גדול והנס הכי גדול בחיי״.
מאז שבארי נולד נכנסה שני למרתון עסקי. היציאה להקמת עסק יצרני הייתה תהליך מורכב מאוד עם עלויות מטורפות, אישורי יצרן, מסמכים, אישורים, הכנות. ״היה ברור לי שנצטרך להכפיל את ההכנסות רק כדי לעמוד בעלויות החדשות, התייעצתי עם יועץ עסקי והא אמר לי משפט יפה – ׳שני, זה להיות או לחדול, או שאת מפסידה כל מה שבנית עד עכשיו או שתעברי תקופה קשה אבל תפתחי את העסק. הבנתי שההימור ענק אבל יש בסיס קיים, יש קרקע יציבה״.
במסגרת ההתרחבות והצמיחה הקימה שני מפעל בשטח 200 מ״ר למגשי אירוח באיזור התעשייה בעיר, שעומד בכל התקנים המחמירים והאישורים הדרושים.
בלאש
במהלך פעילות במתחם גן העיר בחג שבועות האחרון נוצר חיבור בינה למנכ״ל המתחם, אלירן סלוחה והם החלו לדבר ״ביזנס״. הם העלו רעיון לפתיחת חנות של מגשי אירוח מוכנים שאפשר לקנות בלי הזמנה מראש לאירועים קטנים או לבית. בסוף חודש נובמבר הושקה Blush, חנות יפהפיה שאין כמותה ברדיוס של עשרות קילומטרים. הקונספט מתבסס על צבע ורוד ופרחים ואווירה אירופאית יוקרתית.
– לא פחדת שהעסק משרד יוקרתיות מוגזמת עבור כרמיאל?
״ לא פחדתי שזה ישדר יוקרה, היה חשוב לי מאוד לשדר אופטימיות ושמחה לצד יוקרתיות וסטייל. גם כשהתחלתי עם פינגר פוד לא ׳אכלו׳ אותי בהתחלה, הייתי צריכה להסביר את העניין ללקוחות, אבל אחרי 5 שנים בתחום, אני מבינה שכרמיאלים מבינים יוקרה ומבינים שלא צריך לנסוע לתל אביב כדי למצוא דברים כאלה. אתה יודע, אני פעם בחודש נוסעת לתל אביב, עושה סיבוב השראה ותמיד ראיתי כרמיאלים מסתובבים שם – אז אם כרמיאלים מגיעים לתל אביב, למה שתל אביב לא תגיע לכרמיאל?״
״מתוך הרעיון הזה נוצר הבלאש. היה ברור לי שהבסיס יהיה כאן בכרמיאל, עם הכרמיאלים שאני מכירה ואוהבת. יש לי לגיטימציה להביא מוצר פיין, פה באים כי מכירים אותי, יודעים מה שאני אוהבת להכין. כל מי שנכנס אומר ׳אני מרגיש בחו״ל׳. יש סטיגמה לא נכונה על כרמיאלים, שהם לקוחות מורכבים, אבל הם צרכנים מצויינים ויש להם טעם. הם מסוגלים גם אחרת״.
– למה דווקא בלאש?
״בלאש זה ורוד סמוק, שכל לקוח יסמיק מהאוכל. זו חווית אירוח ללקוח, חוויה ויזואלית וחושית, חגיגה של סופ״שים ואירועים. החנות מגישה את מגשי האירוח במנות אישיות, בכריכים וסלטים מיוחדים, מיקסים במגשי אירוח מתוקים ומלוחים. תמיד יש טעימות שם, אפשר למצוא מבחר מוצרים. ביום שישי יש תפריט מיוחד לשבת. כולם מוזמנים להגיע״.
איפה תהיי בעוד כמה שנים, אני שואל את שני לסיום. והיא מחייכת, לא אומרת כלום. ואני יודע שבספר שלה, היא כבר מתכננת ויודעת היטב מה היא רוצה לעשות. בעזרת השם.
