סידרת כבר, סידהארתא?

סידהארתא , גיבורו של הרמן הסה זוכה ‘הנובל’, היה נער צעיר בן כת הברהמין, הודי, שחי לפני אלפי שנים. הוא החליט לצאת מבית אביו ולחפש את האמת בעולם. עוד בטרם צבר ניסיון בחייו, בטרם הגיע ממש אל ההארה, תוך כדי מסעו, הוא כבר ידע מסקנה אחת מהי. ‘בראיון העבודה’ הראשון שלו הוא נשאל על ידי סוחר עשיר, מה הוא יודע לעשות? סידהארתא, בן כת הברהמינים, ענה כי הוא יודע לעשות רק שלושה דברים: לחשוב, להמתין בסבלנות ולצום. תשובתו הייתה חידה ולסרת תועלת בעיני הסוחר העשיר, ובכל זאת הנער התקבל לעבודה.
אך לא כאן העניין. חישבו רגע על שלוש המיומנויות הפשוטות לכאורה והקשרן לעולמנו המתקדם: לחשוב, להיות סבלני ולצום. אם היינו כולנו כיום משקיעים יותר מחשבה בדבר ההתנהלות שלנו, אל הזולת, על האכילה שלנו, אם היינו יותר סבלניים ומחפשים פחות קיצורי דרך, אם רק היינו יותר צמים!
על זה בדיוק מדבר ניל פוסטמן בספרו: “אבדן הילדות”. על הרס האוריינות, המהירות יתר, הרס החשיבה, ביטול הסבלנות, ‘התקשורת החשמלית’  הוא מכנה אותה, זאת שהביאה למהפכה החברתית של היום שאיש אינו יכול לצפות את תוצאותיה. מרגע שהילדים שלנו פסקו לכתוב דיו או לקרוא דיו, ברגע שהתמונה בטלוויזיה החליפה את הספר, מחפשים אנו מהירות. באוריינות יש חשיבה, יש תהליך, יש חיבור של מילים למשפט, משפטים לפסקה, ופסקאות לרעיון. יש בקריאה הפעלת הדמיון, איטיות חיובית משהו, איפוק, סבלנות.
בקדמה הטכנולוגית הכול נעלם: התמונה היא חזות הכול. כשילד רואה כבשה הוא רואה כבשה. הוא לא צריך לקרוא מה היא, הכול קל ומהר. כך גם בתזונה שלנו הכול מהר – הג’אנק פוד. כך גם ברצוננו לרזות בדיאטה מהירה בהשפעת הפרסומות, או בניתוח קיצור הקיבה שהוא קל מן הדרך הארוכה והמייגעת. בעולם טכנולוגי הרסני חייב כל אחד מאתנו לאמץ את עקרונותיו של סידהארתא: לחשוב, כי סוף מעשה במחשבה תחילה וכך גם היקפי המותניים שלנו יראו.
להיות סבלני, כי לטבע יש את המהירות שלו. ולצום, כי את הצום מסביר סידהארתא ביכולת להימנע. אדם היודע להימנע יעדיף לעשות דבר אחר, להתאפק עם האוכל, משמע, להיות מורגל לרעב, לא להיות אנוס אל התאווה: “אפשר לעמוד במצור של רעב ולמלא פינו צחוק”, אמר.
קחו לעצמכם את הזמן, בשלו את האוכל שלכם וחנכו את ילדכם לקרוא. כי הזמן, המחשבה, הסבלנות, הם הבסיס לחיי בריאות ואושר.

שבת שלום, רון שפירא