פרשיות מטות מסעי

רשימת האתרים והזיכרונות

אלבום התמונות המשפחתי הוא סוד המשפחה. התמונות הישנות של ההורים המבוגרים, החוויות היפות שהיו לנו במשך השנים, השמחות, החגיגות, ימי בית הספר והגיוס לצבא, אלו שאיתנו ואלה שכבר לא. לכל משפחה ישנו האלבום שלה, ולכל ילד אלבום משלו, תמונותיו ויצירי חייו. בשריפה הגדולה שכילתה עצים רבים ביערות הכרמל לפני מספר שנים, היו צריכות כמה משפחות להתפנות מביתם מחשש שהאש תתפשט, נתאר לעצמנו את המצב: אדם צריך לצאת מביתו, ויש לו רק כמה דקות לצאת במהירות, מה הוא לוקח עמו? מה ילווה אותו בהמשך חייו?  לאחר זמן מסתבר שמשפחות רבות לקחו עימן את אלבומי התמונות המשפחתיים, עולמם וזיכרונם של כל הקרובים והחברים, וכל מה שהפך להיות חלק מחייהם. הפרשיות שלנו המסיימות את ספר במדבר, סיום פרק סיומה של תקופה. עם ישראל כבר עומד בסוף הדרך בכניסה לארץ ישראל, ומקבל ממשה רבנו הוראות ומצוות אחרונות. ואז באה התורה וחוזרת ומפרטת את כל המסלול הארוך שעברו ישראל במשך כל  שנות הנדודים הארוכות. כעין אותו מבט חזרה על אלבום המסע הלאומי הגדול ."משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך". מהי משמעות הפירוט הזה? הרי כל מי שרוצה יכול לעמוד עליו מהכתובים כבר קודם במקראמהי חשיבותו של איזכור שמות המקומות שבהם היו ישראל, מה למדנו מכך שהיו במתקה או בריסה או בתרח? 

ספר במדבר – ספר הדרך

ראינו את דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בשיחותיו לפרשת השבוע, המכנה את ספר במדבר בשם "ספר הדרך", ולשם זה משמעות גדולה. יש תקופות שבהם אדם נמצא בנקודת המוצא של חייו, כילד וכנער. יש תקופות שבהם אדם כבר מימש חלקים מחזון חייו, הוא כבר בנקודת היעד שלו. ויש תקופה ארוכה ולא קלה כשהוא בדרך, הוא כבר במהלך העשיה שלו, הוא אמנם פועל, אך היעד נראה רחוק וקשה להשגה. תקופת הדרך דורשת סבלנות רבה, אורך רוח ויכולת הישרדות. מי שעובר אותה בהצלחה מגיע אל היעד. עם ישראל נמצא כבר אחרי היציאה ממצרים, אך עדיין לא הגיע לארץ ישראל. ארץ ישראל תחת ריבונותו המדינית הרוחנית והחברתית זהו היעד של עם ישראל. הם כבר יצאו לדרך, אבל הדרך מתארכת ומסתבכת. סיבוכי הדרך ואורכה מעוררים קשיים רבים, מחלוקות פנימיות, חוסר סבלנות, והרהורים של חזרה למצרים בקרב ישראל. כך קראנו בפרשיות השבוע על המתאוננים והמתאווים, וכך מדברים סרה גם במשה רבנו, מחלוקת קורח ועדתו ועוד ועוד. הכל חלק מהתהליך הארוך והמסובך של המדבר. הקשיים בדרך – ובעיקר במקום שממה כמדבר – מחייבים גישה מיוחדת, כדי לעמוד בגודל המשימה העומדת לפני ישראל. עכשיו כנמצאים בקצה הדרך, עוד מעט ונכנסים לארץ ישראל, עושים חזרה לאחור.

תהליך עם משמעות

המסע שבני ישראל עברו איננו רק טכני וגאוגרפי, הוא מסע ערכי. התהליכים שעברו במדבר הינם בעלי משמעות פנימית, כל חלק במסע הזה הוא אבן דרך מבחינה רוחנית. כשבאים בני ישראל לסוף הדרך עושה איתם משה רבנו סיכום שמשמעותו היא:  בואו נלמד את התהליך האלוקי שעברנו כאן, בוא ונתבונן איך כל שלב ושלב בתהליך הזה היה חשוב וערכי, איך לא יכולנו לדלג על שום מקום, ואיך כל מקום ומקום היה עוד שלב בדרך של התקדמות והתעלות. בתוך המסע עצמו, באמצע הנדודים לא ניתן לראות את הצורך, קשיי המסע המשבר של המהלך הארוך, וקוצר הראות הטבעי האנושי,  מקשה על היכולת לצפות למרחוק, ולראות את הצורך בכולו. עכשיו לאחר תום המסע הגדול, עכשיו הזמן והיכולת בשלים לראות מה עשינו ולמה עשינו, וכיצד התקדמנו בכל שלב ודרך. כך פותח רש"י את פירושו לפרשתינו: "ולמה נכתבו כל המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום". החסד האלוקי הוא האופן בו מוביל הקב"ה את עמו בחירו אל הייעוד הנכסף, הראוי לו. וכשם שכל חלק מחלקי גוף האדם הוא נדרש, ואין באדם "חלקים מיותרים", כך אין בהובלת הדרך האלוקית שום צעד מיותר, כל מקום נדרש, כל חלק מוביל ומקדם את האומה אל ייעודה ומטרותיה.

פרקי אבות  אהרון הכהן ומידותיו

ביום שישי נציין את ראש חודש אב, שהוא יום פטירתו של אהרון הכהן, לכבודו נלמד את המשנה הבאה: "הלל ושמאי קיבלו מהם, הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". רבים התקשו במשנה זו, אם הלל רוצה ללמדנו להיות אוהבי הבריות, מדוע לא אומר זאת בפשטות, היו אוהבי הבריות, מדוע ציווה אותנו להיות מתלמידיו של אהרון, מה רווח רצה הלל ללמדנו בכך שהוסיף, לא רק שהיו אוהבי הבריות אלא הוו מתלמידיו של אהרון הכהן? המהר"ל מלמד אותנו יסוד חשוב בהבנת משנה זו: "ולפיכך אמר הוי מתלמידיו של אהרון, כלומר מאחר שאהרון היה מיוחד ומסוגל לזה בעצמו יותר מכל בני אדם, אם אתה עושה כך הנה אתה נכנס להיות מתלמידיו של אהרון כי דבר זה עיקר עצם מדרגת אהרון …". אם ננסה להתבונן בדברי המהר"ל: יש אנשים טובים בכל העולם, אנשים שפועלים טוב ועושים טוב, אנשי חסד ופועלים לטובת הציבור. אולם זו ההתנדבות שלהם, זו משימה כלשהי שלקחו על עצמם, זה מקרי ולא עצמי, יכול להשתנות ולא מחוייב  לכך בעצם חייו. אהרון הכהן הגדול, אהבת הבריות שלו היתה עצם מהותו, אצלו זה לא מקרי זה עצמי. לא סתם היה אהרון מפשר בין הבריות, זהו חלק ממהותו ככהן. הכהן לא יכול לכפר על ישראל אם הוא לא אוהב את ישראל, ביצוע תפקידו של הכהן נובע רק מאהבת הבריות שלו, העצמית הקשורה למהותו. כך כשעולים הכהנים לדוכן, הם מברכים:"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון הכהן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", לא סתם ציוונו לברך, אלא ציוונו לברך את ישראל באהבה. ומי שיש לו שונא לא יישא את כפיו. כי איך הוא יכול להביא ברכה על הציבור אם יש שנאה בליבו.

אקטואליה מזווית יהודית

רעידות האדמה הפוקדות את אזור הצפון, רעידות אמנם קצרות וקטנות, אבל די מפחידות. המומחים אומרים שאין יכולת לנבא רעידת אדמה חזקה, ואין ברעידות הקטנות שאנו חשים כדי ליצור חשש מרעידה גדולה, חלילה, שעלולה לבוא, בקיצור לא באמת צריך לדאוג, ואע"פ כן כולנו די מוטרדים מכך. כאנשי אמונה אנחנו חייבים לשאול את עצמינו מה משמעות הרעידות הללו, מה זה אומר לנו, מה מוטל עלינו לעשות בעת הזאת. יחשוב כל אחד ואחד לעצמו, וכל אחת לעצמה באיזה אופן הרעידות הללו מטלטלים אותה, אבל נדמה לי שפשוט יותר לומר כי זה מחזיר אותנו קצת לפורפורציה. אם היה לנו מאד חשוב לראות את המונדיאל, או לשמוע איזו שיחה או שיר או הופעה כלשהי, פתאם אנחנו מבינים שהכל מטלטל, הכל זמני, אולי הכל לא בטוח. ואז חוזרים לדברים שבאמת הכי חשובים לנו, חוזרים לערכי הבסיס, למשפחה לקירבה הראשונה, והחשובה באמת. הגמרא במסכת ברכות לגבי הרעמים אומרת: "לא נבראו הרעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב", ליישר את העקמומיות שבנו, ולהפוך אותנו למאוזנים יותר

אורות השבוע

המשנה אומרת: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" . שאלו פעם את אחד החסידים, איך תסתדר בחודש אב , אתם הרי עושים הכל בשמחה ובחודש אב ממעטין בשמחה?

ענה החסיד: בדיוק כמו שאומרת המשנה משנכנס אב, ממעטין. ואיך עושין זאת? כמובן בשמחה.