זהר.נט חדשות כרמיאל
א. מה קרה בט"ו בשבט?
השבוע האחרון היה גשום מאד, סערות החורף, הרוחות והברד החזק, הגשם השוצף הברקים והרעמים המתלווים אליו, הכניסו את כולנו הביתה. נקווה שיימשכו לטובת משק המים המתדלדל של מדינת ישראל. בעודנו נמצאים ספונים בתוך מעילים ומתחת למטריות, ומתכרבלים בשמיכות הפוך בלילות קרים, מנצנץ לו האביב. השבת היא שבת שירה, בה נקרא את שירת הים ביציאת ישראל ממצרים, אבל לא רק שירת הים נקראת השבת, גם שירת האביב פורצת לה. ביום שלישי בערב נציין את יום ט"ו בשבט. חז"ל במשנה במסכת ראש השנה מונים בשיטת בית הלל את יום ט"ו בשבט כיום ראש השנה לאילנות. ומשמעותו ההלכתית של היום הזה היא כי כל הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט שייכים לשנה שעברה לעניין מעשרות, וכל הפירות שיחנטו מכאן ולהבא שייכים לשנה הבאה. והסיבה שנקבע דוקא תאריך זה, נעוצה בדברי חז"ל האומרים כי בחורף טוב וגשום יורדים רוב גשמי השנה עד ט"ו בשבט, ומכאן ואילך כבר גדל השרף באילנות, אז רוב החורף כבר מאחורינו, וסימני השקדיות הפורחות מגלים כי עוד מעט יעזוב אותנו קור החורף, והאביב כבר ממשמש ובא. יש נשים שעצם איזכור האביב מכניס אותן לניקיונות הפסח, אבל רובינו נהנים מעצים המחשבה כי עוד מעט תצא השמש האביבית ותאיר את ארצינו. נעסוק הפעם בעניינו של ט"ו בשבט, ובמשמעותו לגבינו.
ב. "ונאכל מפריה ונשבע מטובה"
מנהג נפוץ בבתים ומשפחות רבות לערוך: "סדר ט"ו בשבט", שבו מביאים ממיטב פירות הארץ ואומרים עליהם את דרשות חכמים ופסוקי התנ"ך העוסקים באהבת הארץ, ובשבחה. בברכה האחרונה שמברכים על פירות שבעת המינים שנשבחה בהן ארץ ישראל, ברכת "על המחיה", מביא הטור מחלוקת בדבר נוסח הברכה: "…ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה", כך הוא נוסח הברכה. אולם הטור (רבנו יעקב בן הרא"ש בעל הטורים) כתב: "… ויש אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה" (אורח חיים סימן ר"ח). כלומר דעת הטור בשם אביו הרא"ש היא שאין לומר את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" – כדי שלא להפוך את אהבת הארץ לאהבת טעם הפירות, שהרי אנו חפצים בארץ מפאת קדושתה ולא מפאת טעם הפירות שבה. אולם בפירוש ה"בית חדש" חולק על דברי הטור, ומסביר מדוע חשוב לומר דוקא נוסח זה: "הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" . משמעות דבריו היא כי ארץ ישראל ומעלת קדושתה, חלה ומורגשת בפירות שבה. והאוכל מפירות ארץ ישראל זוכה ויונק מקדושתם. וכשאנו יושבים בליל ט"ו בשבט ואוכלים פירות של ארץ ישראל, אנו מוסיפים קדושה עלינו מקדושת ארץ חמדה.
ג. נטיעת עצים בט"ו בשבט
חז"ל במדרש תנחומא דורשים: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם – אמר להם הקב"ה לישראל: אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל…לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן" (קדושים, ח'). משמעות דברי המדרש בפשטות לא תולה את הנטיעה בפירות דוקא, אמנם מדובר בעצי מאכל, אך חשיבות ישנה לנטיעה אף על פי שלא יאכל, הנטיעה בארץ ישראל בעלת חשיבות מיוחדת. במקום אחר מוסיפים חז"ל ומבארים אף יותר: " רבי יהודה בר רבי סימון פתח: אחרי ה' אלוהיכם תלכו – וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה שכתוב בו בים דרכך ושבילך במים רבים, ואתה אומר אחרי ה' אלוהיכם תלכו? …אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ" (ויקרא רבה פרשה כ"ה, ג'). למדנו בדברי חז"ל שהעבודה בקרקע היא לא רק ענין לבני אדם, ואיננה בודאי רק תועלת הגוף להנאת פרותיו, נטיעה היא דרך להתחבר אל מעשי ה', נטיעה היא דבקות בסדר הנהגת הקב"ה את העולם. שירת הטבע היא עוד דרך לחשוף את המהלך האלוקי הנמצא בבריאה, אנו מלא רק מודים על הפריחה, אנו רואים בה את התממשות הופעת ההנהגה האלוקית שעליה ראוי לומר שירה.
ד. הרב קוק נוטע עץ במגדיאל
מספר הרב זאב גולד זצ"ל על אירוע מיוחד שהיה שותף לו, כאשר השתתף יחד עם הראי"ה קוק זצ"ל בנטיעות ט"ו בשבט בכפר מגדיאל: "כאשר מסרו את השתיל לידי הרב קוק, ראיתי שפניו מאירים כלפיד אש, וכל גופו בוער באש קודש ובחרדת קודש חפר בעצם ידו הקדושה את הגומא ושם בה את השתיל, ושפתותיו דובבות הודיה להקב"ה על אשר זיכהו לנטוע עץ בארץ הקודש" (מתוך זהב הארץ להרב זאב גולד). הזכות המיוחדת לבנות את הארץ ולהיות שותף בתקומתה, הוא בעצמו שמחה גדולה בלב כל מי שאהבת ארץ ישראל ממלאת את ליבו. בספרי המנהגים כתוב שט"ו בשבט הוא זמן תפילה על פרי ההדר שישתמש בו בסוכות, הלא הוא האתרוג: "מה שקיבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין לו הקב"ה בעת המצטרך למצוה … הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה שיזמין לו הקב"ה לעת המצטרך את פרי עץ הדר.והנה תפילתו תעשה פירות" (ספר התודעה בשם בני יששכר). התפילה על האתרוג הנאה היא התפילה על עילויים של כל הפירות להיות טובים ומועילים, שהרי יום ט"ו בשבט הוא יום דין ראש השנה שלהם.
ה. יציאת מצרים היא האביב של העולם
לא לחינם ט"ו בשבט חל בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת יציאת מצרים, ופרשת שירת הים . הראי"ה קוק באמירתו לחודש ניסן קובע: "יציאת מצרים תהיה לעד האביב של העולם כולו", יציאת ישראל וקביעת החרות הפנימית בתוכם, היא בשורה של אביב לא רק לישראל, היא בשורת אביב צמיחה ופריחה לעולם כולו. יציאת ישראל ממצרים מאפשרת לרוח ישראל להשתחרר, וללמד בעולם אמונה ותורה, מייד אחרי יציאתם הם יעמדו בהר סיני ויקבלו מוסר צדק וערכים של תורה וקדושה, וזו האביביות הנפלאה של העולם כולו. הלבלוב של העצים והשקדיות בתחילתו, זהו הזמן לפריחה פנימית, לצמיחה ולחידוש לא רק במובן הביולוגי, אלא בעיקר בצמיחה הפנימית. אנו זקוקים לקומה חדשה, גבוהה יותר, אחרת ממה שהיינו בה קודם, זו התקופה להתחדש, גם במישור הפרטי האישי לכל אחד וגם במישור הציבורי והלאומי, אנו זקוקים לרוח המטלטלת והמתחדשת שתתן קרן אור ותקווה ליצירה ופריחה
