זהר.נט חדשות כרמיאל
א. המתאבלים בו אחור נסוגים
השנה, כבשנה שעברה, יחול יום תשעה באב בשבת, יום האבל הלאומי הגדול ביותר, הצובר שנות דור של צער ואבלות יחול השנה ביום שבת קודש. היה מקום אולי לחשוב כי היום בו נצברו דמעות יהודים כה רבים במהלך דורות ארוכים אולי ידחה את השבת, אולי ימעט אותה במשהו, אבל לא. שבת זו שבת, והשבת הזו נציין אותה באכילה ובשתיה, ובזמירות שבת כרגיל, ככל שבת באשר היא. אם בכל שנה היינו יושבים על הארץ בתאריך הזה, הרי שהשבת נשב על כורסאות נוחות, מפני שקדושת השבת גדולה יותר מתענית תשעה באב. ואת הצום נתחיל רק בעת שקיעת החמה של השבת, ונצום ממוצאי שבת ועד יום ראשון בערב. יש בזה חידוש גדול ואמירה משמעותית: השבת שייכת ליסוד בריאת שמים וארץ, היא עדות על בריאת העולם, ועל כך שהקב"ה נח ביום השביעי. החטאים שלנו שגרמו לנו את הגלות והחורבן ובגללם אנו צמים, הם פחות עצמיים לנו. כלומר הם לא באמת אנחנו, השבת נוגעת בשורש חיינו, בנקודה העמוקה ביותר שלנו, השבת אמיתית לנו הרבה יותר מאשר המפגש המקרי עם החטא, ההסתבכות שלנו בחטאים שגורמים גלות הם לא באמת אנחנו, רק טעות קשה וארוכה אבל לא נוגעת בעצם חיינו. לכן השבת קודמת לתענית תשעה באב, ונציין את השבת ורק כשהשבת תצא תיכנס האבלות והצער על החורבן.
ב. מה לוקחים איתנו מט' באב?
אין פלא שחודש אב, לפחות בתחילתו, איננו חודש אהוב, הוא תזכורת לחולשותינו ולצרותינו. אנו שזוכים לחיות במדינה יהודית ריבונית לעיתים מרגישים פחות את היחס לכל תלאות הצרות של יהודי הדורות הקודמים. והאבלות בתשעה באב קשה לנו יותר, ומכאן הצורך להתבונן מה אנו "לוקחים איתנו" מחודש אב, ומתשעה באב? כיצד לא יעבור עלינו ט' באב כיום שכולו ציפיה לסיומו, איך נצליח להעביר אותו בתוכינו, להתחבר אליו ולמצות אותו? נדמה שכדי לחוש זאת אנו צריכים להבין טוב יותר מהי נקודת החיסרון שבה לקינו בט' באב? אולם לפני כן צריך להדגיש: היסטוריה של עם איננה רק סיפור תולדות של אנשים מדורות קדומים, ההיסטוריה היהודית היא חלק מבניין הרוח הפנימי שלנו, "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", ישראל הם שרשרת ארוכה של דורות שהולכת לקראת מגמה אלוקית של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכל הדורות הם חלק במהלך הזה, ואנו ממשיכיהם ונושאי דגלם של הדורות עליהם אנו לומדים. הצער והכאב על סבלם איננו משהו מנותק מאיתנו, הוא חלק ממשי מהויית החיים העכשויים, של כל מי שיש שאר רוח בו.
ג. מגילת האיכה
אבלות החורבן באה לידי ביטוי במגילת איכה אותה אנו קוראים בבתי הכנסת בתשעה באב, והיא נפתחת במילים :"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" – שמשמעו : איך יתכן שעיר כה מלאה וגדולה כירושלים חרבה ושוממה. אולם המונח "איכה" מופיע כבר בחומש בפרשת דברים אותה נקרא השבת, וכך אומרים חז"ל (איכה רבה פרשה א' , א'): "איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה (-אישה חשובה) שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.." . כלומר המונח "איכה", איננו בא רק במשמעות השאלה "איך"? אלא נושא בחובו משמעות פנימית יותר. חז"ל במדרש מחברים בין המילה איכה הפותחת את מגילת הקינות בתשעה באב, עם פרשת אדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת. "רבי יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר אין לשון איכה אלא לשון תוכחה הדא מה דאת אמר (ירמיה ח') איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו וגו', ור' נחמיה אומר אין לשון איכה אלא קינה הדא מה דאת אמר (בראשית ג') ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, אוי לכה…(איכה רבה שם). מה היחס בין הקינה של איכה ישבה בדד, ובין איכה ששואל הקב"ה את האדם המתחבא בגן עדן, כשהתברר לו שחטא?
ד. מה קרה לך בשאלת איכה
הראי"ה קוק מסביר באורות הקודש את משמעות המושג "איכה", לא כשאלת איך בלבד, זו שאלת היכן אתה, להיכן ירדת. "ואני בתוך הגולה – האני הפנימי העצמי, של היחיד והציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו…חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איכה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו…" (אורות הקודש חלק ג' עמ' ק"מ). יש בנו, בכל אחד מאיתנו כיחידים, ובנו כאומה, נקודת פנים אמיתית וישרה, נקודה השואפת באמת לטוב ומתחברת למושגי הנצח מתוך ישרות וטהרה. במהלכי החיים, העומס הטרדות והשגרה, ומתוך לחצים ודחפים יצריים, לעיתים אובדת לה הנקודה הפנימית, ומאבדת את ערכה, היא נעלמת ובמקומה תופסת הקטנוניות והפרטיות את מרכז החיים. זהו איבוד האני האמיתי של האדם. כשחטא אדם הראשון שאל אותו הקב"ה: איכה? כלומר מה קרה לאני שלך, לאן נעלמה נקודת הטהרה שבך, מה סחף אותך מעצמך לאכול פרי שאיננו טוב לך? שאלה זו מרחפת בחללו של אדם כל ימיו, מהו הפער בין נקודת עצמיותנו הטהורה הפנימית, ובין התוצאה בשטח, בפועל? כיצד מצמצמים את הנתק שבין עולמה הפנימי של הנשמה ובין הופעת חיינו המציאותיים?
ה. תקומה מתוך הצער
בתשעה באב אנו ספונים בבתינו, יושבים על הארץ, ונזכרים היכן היינו, מה קרה לנו כאומה וכיחידים. אין תועלת בצום ובתענית רק בצער הגוף בלבד. אנו חוזרים לעצמנו, חוזרים לנקודת הראשית שלנו אל תוכן עצמיותינו, הצער הזה מרומם אותנו, מעודד את רוחנו לחזור אל אותה טהרה פנימית שהיתה, ועודנה בתוכינו. הישיבה על הארץ, האבלות המלווה את הימים הללו, ובמיוחד בשנה זו, האיסור לטייל ולשמוח בכל הימים המכינים לתשעה באב מחזירים אותנו אלינו פנימה, מחזקים את נקודת האני הפנימית שלנו, ומביאים אותה לידי ביטוי. כך כותב הרב קוק: "והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים" (שם עמ' קל"ח). הגאולה מתחילה פנימה, לא רק להוציא אותנו ממצוקות כלשהן, לא רק לבער את הרשע הקיים בעולם, אלא בעיקר להחזיר אותנו אלינו. אולי זוהי כוונת הכתוב: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" – זהו הפסוק האחרון המסיים את מגילת איכה, השיבנו אליך, חדש ימינו כקדם, לא מבחינה היסטורית, אנו שואפים להתקדם ולא ללכת אחור, אבל זהו ביטוי לרצון העמוק שבנו לחזור אל עצמנו פנימה, אל תוך תוכיות חיינו, אל נקודת הקדם שבנו. שנזכה יחד עם כל ישראל לגאולה שלמה ופנימית, לגאולת הפנים והחוץ שלנו.
